היער שלי חלק ח'

אני עומד מול המראה. "מי אתה?" אני שואל את הנער שמשתקף מולי.
"אני אתה" הוא עונה, אבל הוא לא אני, אני לא רזה כל כך, אני לא חיוור כל כך, העיניים שלי לא כל כך אכזריות, הפה שלי לא מעוקל בחיוך סדיסטי.
אני לא רוצח
"אתה לא יכול להיות אני, אתה לא דומה לי!" הנער שבמראה מחייך ברשעות. "ככה אתה נראה עכשיו, השתגעת. אתה כבר לא אתה, אתה אני. הרגת אותו, זוכר?" אני בהחלט זוכר, אני זוכר את זה בכל רגע ושנייה. הזיכרון שלו נופל על הרצפה רודף אותי בסיוטי, מרוקן את ימי. "לא נכון, אתה הרגת אותו, אני רק הייתי שם! אבל לא יכולתי לעשות כלום! כי אתה השתלטת אלי!!! אתה עשית את זה! לא אני!!!"
"אנחנו אותו דבר." הוא אומר בקול חלש ומתמוסס. משאיר אותי לבד, בחדר הריק. מבהיק בלובנו.
"זה לא הייתי אני!!!" אני צורח "זה לא הייתי אני!!!" הדלת נפתחת, רופאה מזנקת פנימה ומוצאת אותי מגולגל לכדור על הרצפה, ממשיך לצרוח בכל כוחי את אותן ארבע מילים. היסטרי לחלוטין. היא מרימה אותי בקלות ומניחה אותי על המיטה. כל כך רזיתי? היא אוחזת בידי בכוח, אבל אני לא רוצה את זה. אני רק רוצה לצרוח. "זה היה הוא!!!" אני מתייפח ללא דמעות.
"אריק קום!" הרופאה אומרת לי. אבל זה לא הקול שלה, זה קול של גבר, ואני רק מפחד עוד יותר, מישהו אוחז בזרועותיי, מה שגורם לי להאבק ללא הבחנה. אני כל כך כל כך מפחד, פחד נוראי שגולש בי וחונק אותי, "אריק קום!!!" הקול טובע ממני.
אני פוקח את עיני ומזדקף בצרחה אחת אחרונה. אני כבר לא בבית החולים, אני בבית של מונה ובוב, ומי שמולי הוא לא רופאה, אלא בוב שמנסה להרגיע אותי. ידיו עדיין אוחזות בידי בכוח, יכול להיות שניסית להכות משהו, אותי אפילו אותו. השמיכה שלי זרוקה על הרצפה, כנראה שהתגלגלתי לרצפה מתוך שינה, ובוב הרים אותי למיטה. "אריק זה בסדר, תרגע." הוא אומר בקול רך, כתפי נרפות.
"אני מצטער אם ניסיתי-"
"זה בסדר" הוא קוטע את דברי, אני מביט בשעון שתלוי על הקיר, כבר שבע וחצי, אני קם בבת אחת. "אני עוד אאחר" קולי נשמע מרוחק. "אריק אתה אל חייב ללכת לבית ספר היום…" המבט על פניו של בוב רחמני, "אני רוצה" קולי נחוש.

בהפסקה אני הולך בכתפיים מכווצות וראש מורכן. נותן לשערי הפרוע להתיר את פני, אני מספיק גבוהה בשביל להראות מרשים, אבל אצל הזאבים זו דרך להשיג צרות.
מסתבר שבתיכון זה אחרת
ילד גדול-גוף ניגש אלי ודוחף אותי. "תן לי את הכסף שלך!" הוא אומר, "אין לי…" אני אומר את האמת, אני לא קונה אוכל בקפיטריה ולא ממש יוצא אם חברים לבילוים, אין לי על מה להוציא כסף. "אז אולי תיתן לנו משהו אחר?…" הוא שואל בנבזות, אין לי מושג מה הוא רוצה, ואני גם לא מתכוון לגלות.
אני מתחמק מתחת לזרועותיו וממשיך בהליכתי. "היי פריק תחזור הנה!" אני לא עונה. הוא ניגש אלי ודוחף אותי מאחור, אני מתרסק אל הפנים. האף שלי מדמם, חטפתי מכות יותר גרועות בגיל ארבע, אני קם וממשיך ללכת במסדרון לעבר דלת הכניסה. הוא מסובב אותי בכוח ותוקע לי אגרוף לפרצוף, מעוצמת המכה אני מושלך לרצפה, והוא בועט בבטן שלי, הכאב נורא, הוא מתפשט בבטן שלי ומשאיר אותי חסר נשימה, "מה קרה חלשלוש? אתה כבר לא כזה גיבור עכשיו נכון?" עניו הכחולות האכזריות מביטות בי בתביעה לתשובה, בינתיים קהל התקבץ סביבנו, כולם צועקים לו לבעוט בי שוב, יותר חזק, יותר כואב, לבעוט לי בראש ובחזה. אני קם, הוא נראה מופתע, אני מרכין את ראשי. הוא מחייך ואוחז בשערי ומטיח אותי בקיר, עוצמת המכה מהדהדת בגופי, "אל תחזיר לו" אני חושב לעצמי, אבל אני יכול ממש להרגיש איך הזעם גואה בי, עוד מעט הוא ישנה אותי, יהפוך אותי למי שאני כל כך מפחד ממנו, אני מרפה את שרירי. "תפסיק…" אני נאנק חלושות, אם הוא שמע לא אכפת לו, הוא בועט בצד גופי ומפיל אותי לקרקע, אני לא מצליח לנשום, אני לא נושם. הראייה שלי מתערפלת. הבעיטה הבאה מגיעה בשיא הכוח, ישר בסרעפת שלי, כמות האוויר הזעומה שנשאה בראותי נפלטת באנקת כאב. "זה מה שמקבל מי שמתעסק איתי!" אז זו הסיבה שהוא עושה את זה, הוא רק רוצה לבסס את מעמדו כשליט, אולי התיכון לא כל כך שונה מהלהקה. רק ששם כדי לבסס את עצמך אתה צריך להילחם בחזקים, לא להיטפל לחלשים, הכאב משאיר אותי המום, אני לא מסוגל לדבר, רק להיאנק.
"די" קול אומר, חלש אבל תקיף. התוקף מסתובב, הוא מסתיר ממני את מקור הקול, אני יודע שזאת נערה, אני לא מצליח לעלות בדעתי אף אחת שתדאג לי ככה. הוא זז מעט, ואני יכול לראות קצוות שיער שחור חלקים נופלים על כתפיים דקות ושמוטות. אמילי.
"תסתמי ילדונת" הוא אומר בקול משועשע, "זה לא עסק לבחורות, עדיף שתלכי לצייר לבבות באיזו מחברת, זה יועיל יותר לכולם." הוא זז מעט יותר, אני יכול לראות את אמילי בשלמותה, עינייה הירוקות נעוצות בו בכל עוצמתן היוקדת, "זה העסק שלי יותר ממה שאתה יכול לדמיין לעצמך" היא אומרת בביטחון, "ולמה זה בדיוק?" קולו מזלזל, מזלזל בה ובי. "כי זה הידיד שלי ששוכב על הרצפה שם" היא אומרת, הרגשה מוזרה מתפשטת בחזי. היא קראה לי ידיד שלה… אני חושב שזו הפעם הראשונה שמישהו קורא לי ככה… אני נעמד בקושי, נראה שאמילי מקבלת טיפה יותר ביטחון. "אה! אז למה לא אמרת! אם הייתי יודע שהוא ידיד שלך!" הוא אומר בסרקזם מוגזם. "ואני מניח שאת מעדיפה לספוג הכל במקומו…" הוא מתקרב אליה, אני לא יודע מה הוא מתכוון לעשות, אבל יש לי תחושה שזה שונה ממה שהוא עשה לי. אני ניגש אליו בנוקשות ובועט אותו לקרקע, אני ממשיך לבעוט בו, בזעם עצום, אבל אני מרגיש לגמרי בשליטה הפעם, אני בועט לו בבטן בחוזקה, הרבה יותר חזק ממה שהוא בעט בי, שאני חושב שהוא יהיה מושבט מספיק זמן כדי לא להטריד אף אחד מאיתנו יותר אני מפסיק. אני ממש רגוע, אבל נראה שכולם סביבי מבועטים, רוב הקהל בורח, שלושה חברים של הבחור שהרביץ לי תומכים בו והולכים משם בקריאות "בואו נלך!" ו"הוא משוגע!" אמילי מתקרבת אלי,
"לא היית צריך לעשות את זה…" היא אומרת כמעט בלחש, היא לא נמוכה אבל בגלל גובהי היא מגיעה לי בקושי עד הסנטר, ככה שהדמעות בעיניה מאוד בולטות שהיא מנסה להבי בעיני, אבל היא לא רואה בהן את השיגעון שכולם רואים בהן, היא רואה בהן גבורה. אני מחייך חיוך קלוש. "את יודעת שכן…" זה הרגע שבו הדמעות שלה זולגות החוצה, לא בבכי היסטרי, אלא בבכי עצוב ופגוע, נראה לי שאמילי כן יודעת מה הוא תכנן לעשות לה. היא מחבקת אותי שגל חדש של בכי מגיע. אם היא הייתה כל אדם אחר הייתי הודף אותה, אבל זאת אמילי אז אני פשוט מחבק חזרה. אני מרגיש את הדמעות שלה מרטיבות את החולצה שלי, בשלב מסויים היא מרימה את מבטה, ואני רואה שהדמעות שלה הן לא דמעות של עצב יותר, הן דמעות של הקלה וניצחון. ניצחתי הרבה אנשים במכות בחיים שלי, אבל זה אף פעם לא הייתי באמת אני, זה היה הנער שראיתי במראה בחלום שלי, ואחרי זה הרגשתי כאילו אני הפסדתי. היום, בפעם הראשונה, אני מרגיש שניצחתי באמת, זה לא בגלל שזה הגיע לו, זה הגיע גם לכל האחרים, אלא בגלל שהפעם לא ניצחתי בשבילי
ניצחתי בשבילה