היער שלי חלק ג'

לילי מסיעה אותי
היא עוצרת מול בית נאה וקטן. אני עומד לצאת מהמכונית שהיא אוחזת ביידים שלי
"חכה רגע בוייד. אני צריכה לדבר אתך." אני מתיישב חזרה במושב ליד הנהג ומביט בה במבט שואל
"תראה עבר הרבה זמן. אתה כבר לא הילד המפוחד שהיה מכווץ בפינת חדר החקירות. אני מבינה את זה
אבל אתה עדיין לא מבוגר אריק תהנה מזה. זו ההזדמנות שלך, ההזדמנות האחרונה. יש גבול למה שאני מסוגלת לעשות בשבילך. לא משנה כמה אני רוצה לעזור. אם לא תצליח להשתנות הפעם ישלחו אותך חזרה ל… טוב אתה יודע לאיפה. אני מכירה אותם הם אנשים טובים באמת שכן. תתן להם צ'אנס כמו שנתת לי…" היא מניחה את היד אל הכתף שלי ואני נרתע מיד. "אוי אני מצטערת. אריק לפעמים אני שוכחת ש…"
"זה בסדר" אני קוטע אותה "זה בסדר" היא נאנחת "תתקשר אלי מדי פעם טוב?" אני מהנהן ויוצא מהמכונית וסוגר את הדלת מאחורי. לילי נפרדת ממני עוד פעם אחת אחרונה ונוסעת לדרכה. אני משפשף את הכתף אפשר להרגיש את הצלקת העמוקה גם מבעד לחולצה. מחשבותי נודדות לאיש שגרם לי את הצלקת הזאת. אבא שלי. אני מהרהר בו קצת הוא היה אדם נורא. ועדיין לבי נצבט כל פעם שמישהו מזכיר את שמו. אבל כל זה לא משנה עכשיו. הוא מת. אני הרגתי אותו. מעניין אם הזוג ה"נחמד" שהסכימו לשמש לי משפחת אומנה יודעים אל זה. כמובן שלא. מי היה רוצה לעזור לילד שרצח את אבא שלו
גם אם הוא רצח בניסיון להגן על חיו.
חיוך קטן עולה אל פני שאני רואה את יער העבות במרחק של מאה מטרים מהבית.
צעד אחרי צעד אני ניגש לדלת הגדולה של הבית ומצלצל בפעמון הדלת פתחת מיד. ואישה ברונטית עומדת מאחוריה אל פניה חיוך נרגש "שלום!!! אתה בטח אריק! כמו שכבר בטח אמרו לך אני מונה וזה בעלי בוב היא מצביעה אל גבר בלונדיני אם גוונים אפורים בשיער שבדיוק הגיח מאחוריה. גם הוא מחייך הוא מושיט יד ללחיצה ואני אוחז בה בהיסוס. "נעים להכיר אותך נערי" לא נראה שהם נרתעים מהמראה שלי כמו כל השאר. הצבעים בשונים של עיני עורי החיוור ושערי השחור הכהה כל אלא מעניקים לי מראה שמפחיד את הרוב "בוא תיכנס" אומרת מונה היא עורכת לי סיור בבית (שנראה כהרבה יותר גדול מבפנים) ואחרי בערך חצי שעה היא מכריזה בחגיגיות שסיימנו ואז בוב עוזר לי להתארגן בחדר
אני פורק את חפצי המעטים ומניח את תיק הגב ליד המיטה ואז בוב מבקש ממני לשבת
"תראה דיברו איתנו קודם הבנתי שאתה לא ממש רוצה להתחבר. אבל רק רציתי שתדע שאם אתה צריך משהו כל דבר אתה יכול לדבר איתי." הוא יושב קרוב יתר אלי "שנינו כאן כדי לעזור לך אני מבין שאתה לא מאמין יותר באנשים אבל בבקשה ממך תתן לנו הזדמנות לעזור לך" הוא קם ויוצא מהחדר "תחשוב אל זה. טוב?" הוא סוגר את הדלת אחריו השיחה הזאת השיחה לא השאירה אלי שום רושם שמעתי את כל זה עשרות פעמים בעבר ברגע שהם יגלו כמה אני דפוק. אני יעוף חזרה ללילי. ומשם למי יודע איפה בטח לאיזה מוסד סגור. אני משוגע מדי בשביל זה, אני שרוט מדי בשביל החיים האלה. והפתרון היחיד שמישהו יכול למצוא הוא לתקוע אותי בחדר נעול ולקוות שאני לא אעשה יותר מדי בעיות אני כבר בן ארבע עשרה. אם אי פעם הייתה אפשרות לעשות אותי פחות דפוק היא עברה
אין אפשרות אחרת.
הלוואי שהייתה