הים תמיד שקט- פרק 61
גם למחרת לא הלכתי לבית הספר. החום רק עלה בלילה. התעוררתי ומדדתי חום. היה לי 37.6 וזה הרגיז אותי, מאוד. אמא ציוותה עליי להישאר בבית. הפעם לא היו איזשהם ביקורים מיוחדים. רועי שלך לי סמס בהפסקה שלו ב-11 וכתב לי אם הלכתי היום לבית הספר. אמרתי לו שאני עדיין חולה בבית והוא אמר שהוא היה מת לקפוץ אחרי בית הספר אבל שהוא נורא עסוק היום. אמרתי לו שזה באמת בסדר, שאני אסתדר. גם ליעד התעניין בשלומי. גם גל המקסימה. אפילו אריאל צלצל אליי ואמרתי לו שאני ממש חולה. הבעיה היא שירדן לא יצר איתי קשר כבר יומיים. הוא גם לא ענה לשום דבר ששלחתי לו, שזה בערך שני סמסים קטנים אבל בכל זאת. זה הדאיג אותי, אבל יכולתי לנחש איפה הוא או למה הוא לא עונה לטלפונים.
אומרים ששפעת עוברת אחרי שלושה ימים או עוברת אחרי שבוע, כנראה שהשפעת תעבור אחרי שבוע, הסקתי ביום למחרת כשהתעוררתי בהרגשה של סחרחורת. הלתי לשטוף פנים ולהתעורר קצת והרגשתי שאני ממש לא במצב לעשות כלום. אבל לא יכולתי לתת למחשבה להשתלט עליי.
" אמא " הלכתי לסלון.
" מה מותק? איך את מרגישה? ".
" יש לי חום.. אבל אמא אני חייבת ממך טובה ".
" אוקיי.. ".
" אני צריכה שתקחי אותי להר המנוחות היום ".
" השתגעת לגמרי?! את כמעט ולא עומדת על הרגליים ".
" אמא אני חייבת.. ".
" מה יש שם? ".
" אני אספר לך הכל יותר מאוחר או משהו.. בבקהש אמא, אני מתחננת ".
" זה עד כדי כך דרמטי? ".
" אני פשוט חייבת להיות שם ".
" זה קשור לאבא? " היא שאלה.
" לא, ממש לא.. פשוט אפשר? ".
" תתארגני ונצא עוד חצי שעה.. ".
" תודה אמא " ניגשתי אליה ונתתי לה חיבוק ענק. הלכתי לחדר כדי להתארגן, התלבשתי, ניסיתי עם קצת איפור להסתיר את העיניים האדומות ואת ארובות העיניים השחורות, לקחתי איטי חבילה קטנה של טישו, מאלה שמוכרים בשקל, ויצאנו אחרי שאכלתי משהו. הנסיעה עברה בשתיקה. אמא מיהרה לה לעבודה ואני מיהרתי להגיע לבית הקברות. לא ידעתי איפה הוא בכלל, לא ידעתי לאן ללכת, אבל פשוט הרגשתי שכשאני אעמוד שם אני אדע ללכת, מין אינסטינקטים.
ירדתי בהר המנוחות. יש שם שבע חלקות, בחלקה ד' קבור אבא שלי. עצמתי רגע עיניים וניסיתי להתרכז. ניסיתי לחשוב איפה יהיו קבורים הוריו של ירדן. פשוט התחלתי ללכת, בלי לחשוב יותר מידי. הגעתי לחלקה ו' , ראיתי מישהו עומד מול קבר עם פרחים, ובדיוק מעל הקבר מדליק נר זיכרון. הקפוצ'ון היה על ראשו, אבל זיהיתי את הסווטשרט. הלכתי לאט לכיוון האיש. " ירדן " אמרתי והוא הסתובב אליי. העיניים שלו אדומות מדמעות. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו חזק. החזקתי את הראש שלו חזק כמו שמחזיקים ראש של תינוק. הוא בכה לי על הכתף.
" אני.. " הוא התחיל להגיד בבכי.
" זה בסדר.. אתה לא צריך לדבר " אמרתי והשתעלתי. הוא שם יד על המצח שלי וקלט שאני ממש חמה.
" את עוד חולה, יש משוגעת למה באת? " הוא אמר.
" כי חשוב לי לבוא להיות איתך פה.. כי הבטחות אני מקיימת.. וזו אחת החובות היותר חשובות שחשוב לי לקיים ".
" תראי- אלה ההורים שלי. תכירו " הוא אמר אל הקברים, " זו יולי, קסם של ילדה " הוא אמר בצחוק וניגב את דמעותיו.
הסתכלתי על המצבות של שניהם. הן היו דומות, אבל היה בהן משהו שונה. עזרתי לירדן להדליק עוד נר נשמה כדי לשים באחוריי הקבר של שניהם. הוא הניח עת הפרחים בין הקבר של אימו לבין של אביו. הוא מחה את דמעותיו. הוא החזיק בי חזק, כמו מתעטף בחיבוק שלי ומנסה להיאחז במישהו כדי לא ליפול ולהתפרק.
" אתה מקריא פה בדרך כלל דברים? ".
" לא, אני פשוט מסתכל וחושב, הייתי או פה או בים בשלושה ימים האחרונים ".
" בגללם לא הגעת לבית הספר? ".
" כן, אני מבין שליעד עידכן אותך במה שקורה ".
" אפילו הוא לא ידע איפה אתה, רק שלא הגעת.. ".
" לא יכולתי, המחשבות הציקו לי ".
" ומה אתה מרגיש עכשיו? ".
" שאני רוצה אותם פה חיים לידי.. יותר מכל דבר אחר ".
" אני כל כך מכירה את ההרגשה שלך.. ".
" יש סיבה מיוחדת שבגללה רצית לבוא? " הוא שאל והסתכל לי עמוק אל תוך העיניים.
השתעלתי. " לא יכולתי להשאיר אותך לבד פה, ידעתי שלא משנה מה אני אבוא, גם אם אני אהיה על 40 מעלות חום.. אני לא מוכנה שתעבור את זה לבד שנה אחרי שנה.. זה כואב מידי ולי יש את אמא להיאחז בה. סבא וסבתא שלך לא ממש יכולים לצאת מהבית אז.. ".
" זה כל כך קשה.. " הוא אמר והניח את ראשו במרווח שבין הכתף שלי וראשי.
" יהיה בסדר " אמרתי לו וליטפתי לו את הראש, " אני פה ".
" וזה כל מה שאני צריך " הוא אמר ושנינו המשכנו לבהות בשתיקה בקברים.
תגובות (3)
נוי תמשיכיי איזה פרק יפה
אוהבת שרית
"…יש משוגעת…" – נראלי יותר נכון זה "יא משוגעת.." לא (?)
פרק ממש מרגש *~*
תמשיכי (:
פרק מהמם! תמשיכיי…
אשמח עם תקראי ותגיבי על הסיפור שלי ׳גורל לא צפוי׳ ❤❤❤