הים תמיד שקט- פרק 20
הלכתי לישון באותו יום מאוד מוקדם. הייתי מותשת. נרדמתי אני חושבת תוך חמש דקות בלי יותר מידי מחשבות של לפני השינה. הלכתי לישון בחיוך. בשלושת הימים האחרונים זה לא קרה.
כמובן שהמזל הרע המשיך לתקוף אותי, וביום למחרת התעוררתי ולא היה לי קול. יכולתי רק ללחוש או שהקול שלי היה נשמע ממש לא טוב, כמו קול של מכשפה. לא הבנתי ממה נבע הכאב גרון ולמה איבדתי את הקול, אבל כרגיל- אני לא מתלוננת. הצלחתי לחשוב על החלק הטוב שבעניין והוא שאני לא אצטרך לדבר יותר מידי היום כי אני גם לא אוכל, וככה סוף סוף אחרי ימים עמוסים אני אהיה הביישנית של הכיתה, זו שלא מדברת.
צעדתי לבית הספר, היה יום מקסים בחוץ. נכנסתי דרך שער בית הספר, חייכתי לשומר ונכנסתי לכיתה. הרבה היו שם אבל ישבו בחבורות שלהם. שמתי את התיק במקום שלי ויצאתי החוצה לדשא. ישבתי על הדשא והסתכלתי על הילדים שיושבים ומדברים לפני שיתחיל היום. חשבתי להצטרף לאחת החבורות אבל לא מצאתי את עצמי בשום מקום.
אני לא הרגשתי לבד, טוב אולי קצת. באותה נקודה קצת הרגשתי חבל שאני מכירה כולה שלושה ילדים. כמובן שהם הילדים הכי מקסימים שיש, אבל בכל זאת, שלושה. את ירדן לא מצאתי. הסתכלתי לכל מקום. האמת ששמחתי להיות קצת בשקט של עצמי.
הצלצול נשמע. מיהרתי לכיתה. ירדן כבר ישב במקום שלו ורק חייך אליי כשהוא ראה אותי.
" היי " הוא אמר ונישק אותי בלחי, " התגעגעתי ".
" גם אני " לחשתי לו בחיוך.
" מה קרה? איבדת את הקול? ". אני הנהנתי חזרה, העדפתי לא לעייף את מיתרי הקול.
" אויש מסכנה שלי, את רוצה תה או משהו? " הוא שאל, ואני עשיתי לא עם הראש והפרחתי לו נשיקה באוויר. הוא רק חייך ואמר שהוא הלך לישון אתמול עם חיוך על הפנים, ואני עשיתי לו פרצוף חמוד שאומר " אתה כזה חמוד ". המורה נכנסה לכיתה וכל היום התנהל כרגיל. למזלי שום דבר לא קרה. אני שמרתי על הקול שלי וירדן דאג לבדר אותי ככדי שאני לא אתחרפן מזה שאני לא יכולה לדבר.
באחת ההפסקות הארוכות ירדן פנה רגע לחברים שלו שישבו על הספסלים והשאיר אותי רגע במקום אחר. הוא אמר שהחברים שלו מנסים לארגן איזה משהו והוא חייב לדבר איתם רגע. לא היה לו נעים לנטוש אותי, אז הוא התנצל שוב ושוב. אני רק שמתי את הידיים שלי על האוזניים ולחשתי לו " אני לא רוצה לשמוע. לך כבר הם צריכים אותך ".
משנשארתי לבד שוב הסתכלתי על המגרש. הפעם הוא היה מלא תלמידים.
" הופה הופה, למה את יושבת לבד? " שמתעי קול מאחוריי. זו הייתה הדר.
הסתכלתי עליה וחייכתי. הנפתי את היד שלי להיי.
" מה קרה? הילדה הקטנה והביישנית לא יכולה לדבר? " היא שאלה ועדיין עמדה.
לא הנהנתי עם הראש ונעמדתי כדי לעמוד מולה בזמן שאני ' מדברת ' איתה.
" טוב תקשיבי " היא אמרה ובאה לקראתי, " לא מוצא חן בעיניי מה שקרה פה אתמול. אם אני אגיד לך את האמת, הדבר היחיד שאני רוצה עכשיו זה לפגוע בך, ולא ירדן ולא ליעד יוכלו לעזור לך פה. במילא ירדן נטש אותך עכשיו.. אווו… מרגישה בודדה? אל תעני אפילו. אז אני רק באתי להזהיר אותך שאם תעשי עוד משהו שלא יבוא לי בטוב, אני כבר אדאג לפגוע בך ".
" אני לא חייבת לך כלום " לחשתי לה.
" מה זה? סליחה חצופה, זה הדבר האחרון שאת צריכה להגיד לי ".
הסתלכתי לכיוון הספסלים לראות במקרה אם ירדן סיים את ענייניו. הוא עדיין עמד שם עם הגב אליי ודיבר עם החברים שלו. עכשיו כבר פחדתי.
" הדר, באמת, די, תשלימי עם המצב. את במילא יכולה לקבל כל אחד שאת רוצה. אני לא מתכוונת להיכנס איתך למלחמות " לחשתי.
" אבל אני כן " היא אמרה וסטרה לי סטירה חזקה בלחי שמאל.
תגובות (0)