הים תמיד שקט- פרק 15

אחרי לילה לא שקט ומחשבות שלא נגמרות הגעתי בבוקר לבית הספר, היום השלישי שלי בו. הפעם ניסיתי להתחמק, מכולם. לא רציתי לדבר עם אף אחד, אולי למעט גל, לא רציתי לשתף אף אחד במה שקרה לי אחרי שחזרתי מהים. ניסיתי כמה שיותר לשתוק, המשכתי לא למשוך יותר מידי תשומת לב. מצאתי לי פינה שקטה ובה התחבאתי כמעט כל היום. כשהצלצולים נשמעו לקחתי מהר את הדברים שלי וטסתי החוצה לפני שמישהו יספיק לתפוס לי את היד ולהגיד " רגע לאן את בורחת ". ישבתי בפינה השקטה והמבודדת, זאת שאף אחד לא מצליח לראות וניסיתי לחשוב עם עצמי מה עושים.
אני לא זוכרת הרבה פעמים שנתקפתי בסוג של פחד. אני יודעת ממה פחדתי, פחדתי להיפגע. והפעם לא מבחינה נפשית, מהבחינה הפיזית.
כשחושבים על בנאדם ביישן, הוא לא רק ביישן מבחינה פנימית אלא גם פיזית. הוא פוחד מהסביבה ופוחד ליצור קשר עם הסביבה. אני פחדתי שהולך לקרות לי משהו, פחדתי לחיים שלי. לא רציתי להיכנס לשום דרמה מיותרת שאני בכלל לא צריכה, ולא רציתי לקבל מכות.
מכה בשבילי, יותר משזה כואב, זה הרבה יותר מזה. זה נשאר איתך, אתה ממשיך לחלום על אותה שנייה בו העיפו לך חלק מגוף של אחר ופגעו בשלך. זה משהו הרבה יותר חזק מסתם נפילה. זה היה במכוון אלייך, זה היה כדי לעשות לך משהו דווקא. הבנאדם בא באינטרס לעשות לך משהו, זה לא קרה בפוקס או בצירוף מקרים.
הצלחתי לברוח כמעט כל היום. כל היום חשתי שעיניים מסתכלות עליי, שבוחנים אותי כדי לראות אם אני עושה את הדבר הנכון. פחדתי מאנשים שנמצאים במעמד חברתי גבוהה ממני, ולכן עשיתי מה שהם ביקשו בלי לחשוב פעמיים.
זה כבר היה כמעט סוף היום, נשארו לי רק שלושה שיעורים קצרים. עוד פתק הועבר על ידי גל אליי. לא הייתי לי ברירה והייתי חייבת לפתוח אותו.
" תישארי פה בהפסקה, אני צריך לדבר איתך, ירדן " היה כתוב בפתק. הסתכלתי עליו כי הוא רצה לראות איך אני מגיבה. הנדתי את הראש שלי לשלילה והמשכתי להתרכז בשיעור.
" מה עובר עלייך? " קיבלתי עוד פתק, ואני רק הסתכלתי עליו בפנים עצובות.
כשהצלצול נשמע לקחתי מהר את הדברים שלי ושוב הלכתי לאותו מקום. לשבת באותו מקום לבד עם עצמי. אף אחד לא יכל להשיג אותי איפה שאני נמצאת. לצערי, זה לא עזר לי, הפעם ירדן מצא אותי. הוא עקב אחריי כדי לברר מה קרה. אני לא הסכמתי לדבר איתו.
" אם עשיתי משהו רק תגידי לי " הוא אמר כשהוא מצא אותי ונעמד מולי.
" ירדן, בבקשה, לך " אמרתי לו, קמתי והתחלתי ללכת.
" מה לעזאזל עשיתי?! " הוא אמר.
" ירדן, פשוט לך, בבקשה, אני לא מבקשת יותר " אמרתי כמעט בבכי.
" אני רק רוצה לדעת מה עשיתי " הוא אמר.
" כלום ירדן!! לא עשית כלום! למה שתעשה משהו?! אני באמת לא כועסת עלייך, אני פשוט לא יכולה לדבר איתך ".
" רק תסבירי לי למה " הוא אמר בצעקה. אני המשכתי ללכת מתעלמת מהצעקות שלו. הוא רץ ותפס לי את היד. " תקשיבי לי רגע! אני מתחנן, תעצרי ל-3 דקות ותסבירי לי מה הולך פה ".
" ירדן " אמרתי לו והחזקתי לו את שתי הידיים שלו, " אני לא יכולה לדבר איתך עכשיו, בבקשה, עזוב את זה, לך ".
" אני לא מבין מה עובר עלייך ".
" אני לא יכולה להגיד לך " אמרתי לו.
" למה? " הוא שאל.
" כי ירביצו לי אם אני אגיד לך " אמרתי לו והרגשתי את הדמעה הראשונה יוצאת לי מהעין.
" מה? " הוא שאל.
" פשוט תשכח מזה, בבקשה " אמרתי לו בבכי, " אני לא רוצה לפגוע בך. לא מגיע לך אבל אין לי ברירה " אמרתי לו בבכי חזק יותר והמשכתי ללכת.
ירדן לא יכל לקבל את מה שאמרתי לו. הוא רץ, לקח לי את היד, ומשך אותי בריצה ביחד איתו למקום מבודד לגמרי. לא היה מי שיאזין לאיפה שעמדנו, אני ניסיתי להסדיר את הנשימה ולהפסיק לבכות אבל לא הצלחתי.
" תפסיקי לבכות " הוא ביקש ממני בלחישה.
" ירדן, בחייאת, תן לי ללכת ".
" לא לפני שתגידי לי מה עובר עלייך. למה את מתעלמת ממני? למה את לא מספרת לי מה עובר עלייך? איך אחרי יום כל כך טוב אתמול את מתנהגת ככה? ולמה את בוכה.. ".
הסתכלתי לו עמוק אל תוך העיניים. ניגבתי עם יד ימין את הדמעות האחרונות.
" איימו עליי אתמול שאם אני אדבר איתך עוד פעם יפוצצו אותי במכות ".