הים תמיד שקט- פרק 1

16 זה הגיל להתחיל חיים חדשים. ככה אמא אמרה לי כשהתעוררתי ב31 באוגוסט במיטה ולא רציתי לפקוח את העיניים. היא אמרה שיהיה לי יותר טוב שם, שיקבלו אותי יותר שם, שעכשיו אני בטוחה. אני שאלתי אותה " ממה אני צריכה להיות מוגנת? " והיא אמרה ששם ההתנהגות שלי לא תהיה חריגה.
אני לא ילדה פסיכית, ולא מטורללת, לא שותה ולא מעשנת. אני כמו כל ילד טוב אחר, אולי אפילו טוב מידי. אני חושבת שאני הכי תמימה בחבורה שלנו, זאת שלא מבינה על מה מדברים כשמדברים על דברים מעט בוגרים. אני חושבת שאתם יודעים למה אני מתכוונת. אני חושבת שאמא סתם ניסתה לתרץ את מעבר הדירה, כי היא לא רצתה להודות בקשיים הכלכליים. אמא שלי אישה כל כך טובה, שעושה הכל כדי לפרנס אותי וכדי להעניק לי חיים מושלמים. אני חייבת לה את החיים שלי. הייתי צריכה לעבור בית ספר לא כי רציתי, ולא כי לא היה לי טוב, אלא כי לאמא התחיל להיות קשיים כלכליים.
לעבור כיתה בכיתה י"א זה לא הכי קל. כי זה לא המעבר שרוב בתי הספר מאפשרים, שהוא לעבור לבית ספר חדש בכיתה י, אלא שאני כבר התחלתי בגרויות ( שאגב הלכו ממש טוב ) , כבר התרגלתי למה שהלך ולחברים.. היה לי טוב. קשה פתאום לעזוב את הכל ולנסוע.
עברנו לבית קטן יותר וחמוד, אני לא מתלוננת. אני אף פעם לא מתלוננת.
פשוט ניסיתי להתרגל, ואת הלילה הראשון שלי בבית החדש העברתי בשינה נעימה, על הספה אמנם אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא מתלוננת.
למחרת היה הראשון בספטמבר, היום הראשון ללימודים. ארזתי את התיק שלי, הכנתי אוכל, ויצאתי לבד מהבית. בית הספר היה מרחק הליכה מהבית, זה היה היתרון. אמא ואני עברנו ביחד על המפה של איך להגיע לבית הספר, אני פשוט רציתי לתת לה לישון בבוקר. הגעתי לשם מהר, ברבע לשמונה כבר הייתי בבית הספר.
ניגשתי ישר למזכירות ודיברתי עם המזכירה. אמרתי לה שאני התלמידה החדשה, היא קיבלה את פניי בחיוך ואני כמובן חייכתי חזרה.היא הובילה אותי אל הכיתה ושם כבר שמתי את הדברים שלי.
פשוט שתקתי, לא היה לי מה לומר. ישבתי והסתכלתי על הכיתה בשקט, מחייכת לעצמי, מסתכלת על הילדים שבאים לכיתה , אומרים שלום ושואלים איך היה החופש. לא הרגשתי לבד אם אתם רוצים לשאול, פשוט רציתי לדעת מה קורה הלאה.
" היי " אמרה לי מישהי.
" אהה היי, הפתעת אותי " אמרתי לה בחיוך.
" אני גל, מה שמך? " היא שאלה.
" אני יולי, נעים להכיר. אני הילדה החדשה ".
" רוצה שאני אעשה לך סיבוב פה? בבית הספר? ".
" בשמחה " אמרתי והלכתי אחריה לאן שהיא הובילה אותי.
היא הראתה לי את המגרש, את הקיוסק, את כל מה שבבית ספר רגיל צריך. הראתה לי את חדרי המגמות, כמו חברה טובה. הייתה בינינו שיחה רגילה.
לפתע הגיע אחד החברים של גל, אז היא דיברה איתו ואני פניתי לשירותים. חזרתי אליה אחרי כמה דקות אבל לא מצאתי אותה. כנראה שהיא או חיכתה לי ליד השירותים ופספתי אותה או שהחבר הזה שלה רצה להראות לה משהו והיא נעלמה. אז פשוט חזרתי לכיתה.
התיק שלי היה מונח על הרצפה ועל הכיסא שבו שמתי את התיק הונח כבר תיק אחר. שיערתי לעצמי שמישהו רצה את המקום, אז לא התווכחתי. לקחתי את הפתק שהכנסתי לתיק שאותו נתנה לי המזכירה בערך 10 דקות לפני, עם הקוד ללוקר שנותנים לכל תלמיד ( את זה משום מה הם מממנים ) וניגשתי אליו.
" זה היה הלוקר שלי " אמר לפתע אחד שעמד מאחוריי.
" אה, אני מצטערת, אתה רוצה להתחלף? " שאלתי.
" לא, זה בסדר, קיבלתי אחד במקום טוב יותר " הוא אמר בחיוך.
" אני יולי " אמרתי והושטתי את היד כדי ללחוץ לו את היד.
" אני ליעד, נעים להכיר ".
" י"א? ".
" כן, 4, את? ".
" רגע אני לא בטוחה, 3 או 6? ".
" אה אוקיי, נדבר " הוא אמר, חייך אליי ופנה לדרכו.
" רגע ליעד " אמרתי בקול קצת יום רם.
" כן? " הוא שאל וחזר לעמוד לידי.
" תגיד, קל פה? " שאלתי.
" אני באמת לא יודע. אני לא מהתלמידים המוצלחים אז לא כדאי לך לשאול אותי. אבל נראה לי שאת תסתדרי " הוא אמר בחיוך.
" אני מקווה " אמרתי בחיוך והוא הלך.