הייתי פה -פרק 1

הכל התחיל מההתנדבות האישית, זה שבבית הספר קוראים לו מחוייבות אישית וכן הוא חובה בכדי להשיג תעודת בגרות.
הייתי בכלל בפעולה, פעולת שבת.
משהו שלא רגיל אצלי כי אני מדריכת חוץ.
החניכות התחילו לספר על צרות בעיר, משהו על חבורה שקצת ירדה מההתנהגות הנכונה ועושה הרבה רעש ומהומה.
כמו בחלום חבורה שנראתה כאלה לפתע הופיעו מעבר לגדר שמפרידה בין הכביש לשטח של הסניף.
לצערי הם שמעו מה שהן סיפרו עליהם, השמועות על ההתנהגות שלהם בטוח הכעיסה אותם.
המדש"ית אמרה שנעזוב אותם, אין מה לעשות איתם הם פשוט ככה.
אבל זה היה מאוחר מדי החבורה הייתה עצבנית, והנערים בה באמת נראו קצת מאוד זרוקים.
הבגדים קרועים, שיער פרוע וכמה שריטות ופצעים.
אחד מהם כהה עור ולא הכי גבוה, עבר את הגדר מלמטה. לפתע היה בצד של הגדר בתוך שטח הסניף.
החבורה התחילו לשוחח בשקט איתו, שמענו כמה מילים כמו "הם סתם ילדות קטנות" ודברים כאלה.
הנער כהה העור נראה לחוץ ושמענו אותו אומר "אתם יודעים שזה אסור, הם קטינים…", כל החבורה התחילה לקלל אותו ולומר שהוא פחדן ולא חלק מהם.
"צבי, תוכיח לנו שאתה חלק!" שמענו אחד אומר לילד הכהה.
הוא התחיל להתקדם מהר לעבר האבנים שליד מעגל הפעולה, שם אנחנו מניחים חפצים שלנו.
ניסינו להתעלם, לגרום לחניכות להקשיב.
צבי, הילד הכהה הגיע לחפצים שלנו והתחיל לחפש.
"כן, קח את הפלאפון!", "קח כסף!", "משהו שווה ערך!".
החניכות התלוננו שהוא נוגע בחפצים, הייתי חייבת לעשות משהו.
"זה שבת, למה שיהיה לנו דברים כאלה?" קראתי צועדת לעבר צבי.
החבורה השתתקה וצבי נבהל.
הוא מיהר לקחת משהו ולהצטרף לחבורה שלו.
הוא גונב לנו בקבוק. כן, מוזר, רק בקבוק.
הייתי כבר באמצע דרך לשם, שומעת חניכה מתלוננת שהוא לוקח את הבקבוק שלה. בשביל החבורה אין ערך לעוד בקבוק פלסטיק אבל לחניכה-זה שלה.
החבורה קלטה שזה מפריע לחניכות, זה מה שהם רצו. רק להפריע.
הם עודדו את צבי, והוא ניסה לזרוק את הבקבוק לחברים שלו.
מבלי לחשוב הרמתי יד ותפסתי את זה באוויר.
הוא נלחץ קצת, החבורה הופתעה ומהר מאוד נטשו את צבי באמירות שהוא אכזבה ושההורים שלו צדקו מההתחלה.
התחלתי לשוחח איתו בצורה מה זה מוזרה, "אתה לא נראה אחד מהם" "למה אתה מסתובב איתם?" המשכתי לשאול.
הובלתי אותו מבלי לגעת להתיישב על אחת האבנים, כשכל החניכות מקשיבות לשיחה שלנו למרות שהמדש"ית מנסה להפנות את תשומת ליבם.
"פעם היה מקרה שהרבה בנות נסחבו אחרי ילדה אחת, המקובלת, הן היו קטנות בגיל בית ספר יסודי. הן לא שמו לב למה שהיא אומרת להם לעשות…" התחלתי לספר כשצבי עדיין מחפש בחפצים שלנו, כנראה חשב שיהיה שם משהו שיגרום לו להראות לחבורה שהוא הצליח.
ראיתי את זה אבל לא התייחסתי, במילא ידעתי מה יש בכל השקיות.
"הילדה המקובלת ניסתה להפריד ביניהם לבין חברה אחת. היא הייתה קצת שונה מכולם, לא משהו רציני רק בולט. השוני שלה כנראה היה איום בשביל אותה הילדה המקובלת…" הוספתי והחניכות הצטרפו למעגל ליד צבי, כנראה זה הרגיש לו מאוד לא נוח. הוא ניסה להתחמק והפסיק לחטט בחפצים.
"הילדה המקובלת הייתה מגיעה לכל ילדה שדיברה עם אותה הילדה שלא אהבה והייתה לוקחת אותם בכוח, פשוט מושכת בידה הרחק משם רק בכדי שיפסיקו לדבר איתה." סיפרתי מתעלמת מכל מה שצבי ניסה לומר, רציתי ללמד את החניכות משהו ותוך כדי אם לגרום לילד הזה לעזוב מבלי החפצים שלנו גם טוב.
"במקרה הזה בסוף אף אחד לא דיבר איתה וגם לא ידע למה הם עושים זאת, פשוט הלכו אחרי כולם. כשגדלו והכירו את הילדה שמעולם לא דיברו איתה הבינו איזה הפסד ונזק גרמו." גמרתי בקצרה לספר והמדש"ית מהר חיברה את זה לפעולה ופתחה במשחק.
החניכות התחילו לרוץ ברחבי השטח, אני נשארתי ליד החפצים.
"האם זה המקרה שלך? אתה הרי גדול וחכם ובטוח מבחין בנזקים שהחבורה עושה…" שאלתי את צבי שבדיוק נעמד.
ככה תפסתי אותו במילים שלי כשהוא לא מספיק לענות.
"למה לעשות דבר כזה? זה לא מי שאתה…" אמרתי מבלי להבין מה אני אומרת פשוט דיברתי.
"אל תחזור אליהם… הם משתמשים בך לשטויות שלהם…" תוך כדי צעידה לשחק עם החניכות אמרתי לו, והוא נשאר לשבת שם מבלי לגעת בחפצים. סתם יושב.
בסוף הפעולה החניכות הלכו לקחת את התיקים שלהם שהיו מונחים על האבן השניה ליד איפה שהוא יושב.
ליווינו אותם הביתה, והוא סוג של הלך אחרינו.
המדשית זרקה מבט אל צבי והוא אליה, אחד לשני סוג של פרצופים ככה שהבנתי שהם מכירים.
שאלתי במילים והם ענו יחד שהם מכירים בגלל שהם גרים באותו רחוב.
הבנתי מזה שהיא רוצה לומר לי שאין להם שום קשר ושהוא סתם הולך איתנו.
הוא גם לא לבש כיפה או ציצית, אפשר לומר שרוב הרחוב שלהם הוא מהגרעין התורני של העיר אז יכולתי לנחש שמשפחתו דתיה.
לפחות לא נראה כמו שאר החבורה עם בגדים קרועים.
צבי לבש בגדי יום יום ונעלי ספורט, שיערו פרוע אבל בגלל הרוח לא בכוונה.
צבי ניסה לגעת בנושא הראשון, לענות לי לשאלות המוזרות ששאלתי אותו מקודם. שהוא לא כמו השאר, ושהם משתמשים בו.
אבל זה כבר לא היה מתאים מול החניכות.
אמרתי למדש"ית להתקדם עם החניכות.
הם התקדמו מלפנינו ואנחנו צעדנו בקצב אחיד ולאט.
"הסיפור שסיפרת מקודם… הוא עלייך?" הוא שאל, הנהנתי קצת במבוכה לא חשבתי שכזה קל להבחין.
"מה אני עושה עכשיו? אחרי שהם לקחו אותי ועבדו עליי… המשפחה שלי כבר לא רוצה אותי… איזה בעיות עשיתי, הם גרמו לי לכך…" הוא גימגם.
הבטתי לנעליים שלי מנסה לחשוב על המילים הנכונות… כשעיני לפתע ראו את הקמע שמסביב לצוואר שלי.
הורדתי אותו והחזקתי אותו בין אצבעותי.
"אתה בטח לא יודע מה יש בפנים…” אמרתי פחות או יותר קובעת, רואה שהוא לא עונה רק מביט. “זה קמע” הסברתי מראה לו את מה שנראה כמו שרשרת.
הוא בא לומר משהו והפסיק את עצמו.
“אתה יודע מה יש בפנים?” הפעם שאלתי, והוא נידנד את ראשו לשלילה.