היומן -חלק ד'

טוב דיי, הבנתי שחזרנו ללימודים, עבר חודש וחצי כבר.. נראלי שמיציתי.
כל פעם שאני עוברת ליד הספסל בדרך לבי"ס ובדרך חזרה הוא ריק! נמאס לי לעבור ליד הספסל ולראות שהוא ריק, אני רוצה שהיא תהיה שם!
אני נותנת לזה עוד סיכוי אחד, אני לא אשאל עליה ולא אחשוב עליה עוד, אבל היא כל כך כמוני בדרכה שלה..
היא מזכירה לי אותי… לא בלבוש המשונה והנראה ממש נוח הזה שלה, ולא באדישות המעייפת הזו שלה.
אני מרגישה כל כך דומה לה, ושהיא כל כך דומה לי… עם כל השוני הזה שיש ביננו.
ועכשיו שאני כל כך רוצה לראות אותה, וזה מוזר כל הדחף הזה, כי אני לא נוטה להתלהב מאנשים קרירים ומסתוריים, בדרך כלל…

ההרגשה המוזרה שהייתה לי לא הרפתה ממני, הייתי חושבת עליה ועל המחברת הזו שלה בלי הפסקה, גם בבית הספר זה היה פוגע בי וגם בחיים הרגילים, אני מרגישה שיש לה משהו ששייך לי.. לא משהו פיזי, משהו מעבר לזה.

יום ראשון בצהריים, השתחררנו מוקדם מבית הספר, בדרכי חזרה הביתה אני מרגישה כף יד שמושכת אותי לצד.. זו הייתה היא, היא הייתה קצרה בזמן, כאילו בורחת ממישהו.. לא שאלתי יותר מידי והאזנתי לדבריה בסבלנות.
"תקשיבי, אני חייבת שתקחי את זה, אסור לי להחזיק בזה עוד.. אבל אני רוצה שתבטיחי לי שאם בעוד שבוע אני לא אחזור תפתחי אותו ותקראי את כולו, יש שם משהו שאת חייבת לדעת".
אוקיי. נבהלתי. אבל ממש…
היא דחפה את היומן לידיים שלי ורצה להמשך הרחוב…
אני ציינתי כבר שהילדה הזאת מוזרה?!
הגעתי לבית עם פחדים, אולי קרה משהו? אולי רודפים אותה? אולי הדבר הזה שרודף אותה ירדוף אותי עכשיו? הכנתי לעצמי טבלת ייאוש ובה עשרה ימים.. אמרתי שאם תוך עשרה ימים היא לא חוזרת אני פותחת את היומן.