היה הייתה פעם

היה הייתה פעם- חלק ראשון
היה היתה פעם, אישה ששכחה. את מה שעליה היה לזכור. היא הביטה בפניה, הנשקפות ממנה, אל על, היא הביטה בפניה שלא היו שלה ורק שחקו הכל. היא ידעה שהן לא היו שלה, אך היה בהן אותו המבט. קמטים. שחרו את פניה, צפים, ממלאים את החלל של האישה שאת שמה לא אזכור. היה הייתה אישה, שאבדה. אך איש לא יידע. היא פיזזה בחדרה, רגליה מהירות כאייל, ביער. היא ברחה בתזזתיות, כמי שחשקה בו. היכן הוא? ואחר היא נזכרה. לפתע פתאום היא הביטה בחפץ, שאת שמו לא ידעה, הוא היה רך. היא התיישבה מעליו. בכדי לזכור את מה שאך שכחה.
היה היה ילד. שאץ לו מתוך השרכים.
הנה זה, הנה הילדה שלא הייתה ילדה ושנסה מגורלה.
הנה אלה, כל הדברים לא כפי שהנם. לא כפי שקרו. האמנם?
הנה היא זוכרת.
היה חושך. חורף כיסה את העולם בשמיכת כפור רחבת ירעה עד מאוד. היו אז, בלילה היחיד שנותר, שמונה אחים ואחיות. היא זכרה באחת, שעזרה לאח שאבד בנבחי הזמן. הקטנה ביותר. הפגיעה ביותר. חיים מלפניה וראשה בידיה. הו כן, היא זוכרת. את הדברים כפי שהם.
היה הייתה אישה, בבית אחד, עם שמונה אחים ואחיות. היה הייתה אישה שחייה נסדקו לאיטם, נכמרו ממעטפת השלג המפזז בעיתו. היה היו שלוש בנות. אחיות. היה היו סדינים שהיה אז צריך לנקות. סדינים שעד מהרה יכסו כל רהיט בבית. כך המלאכה, נעשתה בשעה שאחת נפרדת בחום ובאושר. כמה שרצתה אושר. אך היא שבה ולקחה את כל מה שנשאר, מוכנה להפרד. לתמיד. מהכל.
האחת שאת שמה לא זכרה, האחת שקראה לה סימון. האחת שרצה בחדוות העצב ונסה במהירות מן הבית. המקבל את המוות בברכה. היא זו ששמעה את הרחש: "הכל ייגמר," רגליה לחשו לה. היא ידעה שכך היה. היא ידעה שרגליה לחשו לה. היא ידעה שהן דוברות אמת. הרגע האחרון של האושר, כך הילדה שאת שמה לא זכרה וקראה לה סימון האמינה שהכל ייגמר. המלחמה. אמה. אביה. הכל. היא לא נענתה לקריאותיהם. היא חשה בעול העצב נישל מפניה. בריחה. סוף. האחת שברחה מגורלה במהירות. רבה מידי. האחת שפגשה בו. ואחר, חשפה את סודה. של אשת היער. וכך היא נסה בכל כוחה, נזכרת בשמלתה האדומה המתנפנפת. שלעולם לא תשוב. כך היא חשבה. לא חושקת להיפרד ממנה, וכשהרגע יגיע. ללבוש שחורים. היא נסה כך. באומץ. נושאת את רגליה הקצרצרות.
כך היא נזכרת.
האחת שאת פניה שכחה מתהלכת בחדר.
"יער" היא טועמת את המילה על שפתותיה. הזיכרון מר מתוק. כך המילה מפזזת בחדר שדלתו נעולה. שחלונותיו בבריח סגורים. שתקרת הזכוכית עוצרת בידיה מלקפץ ביחד עם הטחב. "יער." נגוז. לאט. לאט. כך השם מעופף לו, ויותר לא תזכור. לא אותו.
ולפתע פתאום, היא שבה. אל הילדה. אל היום שאבד. אל הלילה היחיד שלא עופף לו, מתנשם, מכושף, בערפילית הזמן. כך הכל יישכח, ויוזכר. שנית. היא זכרה.
כך היא זוכרת, איך סימון שכחה לאן פניה מועדות, איך השלג המלוכלך ניתך על פניה החיוורות- חיוורות. כך הכובע שמשוך על השערה, הבוהק כלהבה, שביום אחד, בלילה, בחורף איך כך קרה. איך כעת הוא נכבה. נכנע לשלג הרופס. לכוח הכפור. לכוח המוות שניתר בעוז, גונב את אמה. שיניה הלבנות החשוקות. גלימתו השחורה המתנפנפת. את שעליה לשכוח, רק אותו היא זכרה. את מה שיקרה, את מה שאך רק לרגע, רגע מתמשך ועלוב. רגע. שהייתה צריכה לשכוח.
איך כעת היא נזכרת, האחת שתאבד. האחת שאיננה כבר, עיניי החלב שלה שוכחות. אורן נמוג. לאיטו. ביחד עם השמות.
היה הייתה אחת, שבעיניה כבה האור. והיא שוכחת את הספה, היא מביטה בווילונות הקטיפה ומסיתה אותם. קדימה. שהשחור כבר יכסה אותה. שהאור כך ייעלם. וכך תוכל לחפש את שעליה לזכור, את שעליה לשכוח. את שעליה לנצור בליבה ולנעול לתמיד. ולא לפתוח. רק כשהוא יבוא. רק כשתמצא את הדבר. היא משוטטת, האחת שעיניה כבו כך מזמן. משוטטת ברחבי הבית. נואשת למצוא את מה שחיפשה.היא זורקת את הבגדים מן הארונות בפראות. היא חייבת למצוא אותו, כך תשמור עליו. על האחד שאבד, אך היא לא זוכרת מתי והיכן. האחד שהיה איתה, האחד ששכח את מה שאך זכרה, ועודד אותה לנצח את מה שהפסידה והבליח בתומו אל השמש, אל מה שנפלט ממנה, אל מה שחילחל אל עומקיי נשמתה. היא חזרה למסדרון, ומישהו הוציא את הבגדים מהארונות.
והילדה הזאת, שאיש לא זוכר את שמה ושקראה לה סימון, עוד משוטטת אל היער, רחוקה מכפרה. מביטה אל הליל. אל הכוכבים. שביום האחרון שמם יישכח. כמו הדברים כולם, ושכך הדברים לא כפי שהם. כזיכרון באפלה. וכך לאיטם היא למדה לראות את קולם של העצים. הם קרבו אל הילדה. שאת שמה שכחה. ששמה המובן מאליו הוא סימון. כך הציפורים פיזזו. והציפורים ההן, לא כמו השאר, שדהו ונעלמו והן אינן, כבר קיימות וייתקיימו לעד בלילה הזה, שיישכח אז בסוף העולם, כששמות כל הדברים יישכחו.
כך השלג המלוכלך באפר, שהיה של אביה, ושנעלם, חולצתו קרועה.
וכך היא מצאה את היער, מקום, רחוק- רחוק. היא אף פעם לא בכתה במקום גלוי. וכך רגליה נשאו אותה, ושהן לחששו את שפתו של היער, שהביט אל ערפילית רוח המוות, ושאולי, אולי כבר לא מאוחר מידי. אולי כל זה בדימיונה. אולי הכפר לא כפי שהוא, ואין לה אחיות, אף לא אחד שיאבד את קולו ואיש לא יזכור מי הוא. או מתי. והיכן.
וכך היא תשוטט לבדה, הילדה הבודדה ביער שכבר לא הייתה ילדה ולא היה לה שם ולא היה לה בית, לבדה ביער. כך מגפיה האדומים יכריחו את מה שעליה היה לשכוח והוכרז כהזיה בעוד שליבה תמיד ילחש לה את האמת. אולי כבר תוכל תחזור. אולי כל זה חלום. אולי המלחמה תאט ותפוג כשלוות היער, כקול הציפורים ששבות והולכות וחוזרות אל הירח המאיר את העולם הכסוף-לבן בנוגה של חמלה. אולי. אולי יש עוד תקווה. תמיד יש תקווה.
וכך שמעה את קולה של האחת השקופה האדומה. האחת שאין לה עיניין באימהות והיא מגינה על שכמותה כבר אלפיים שנה ומרחפת לאיטה, שולחת לה מחשבות בלתי אפשריות. שירתה הייתה עמומה בחורף ההוא, שלא כמו שאר החורפים שעמעמו ודהו להם הלאה.
וכך קולה הואר בנוגה ערמומי והילדה שלא הייתה ילדה ושקראה לה סימון ולא היה לה בית וכך גם לא שם ולא מקום שהיא יכולה לחזור אליו הביטה לאחור ועיניה הנחושות נעצו מבט באשת היער שהגנה על ילדים שכמותה כבר אלפיים שנה ולא היה לה עיניין באימהות.
היא נראתה כל כך צעירה.
וכך היא לחששה לה:"ולמה את כאן, ילדה? האין אין לך בית שיהיה לך מקום שבו תוכלי לשחק לך באחרית הימים? לכי. לפני שיהיה כבר מאוחר מידי. לפעמים זה פשוט מאוחר מידי."וכך הילדה הביטה לתוך עיניה האפורות כחלחלות ולחששה בכעס מה:" יש לי בקשה אלייך." וכך שערה החום כאדמה פוריה רשף בעוקץ והביט חזרה לעיניה של הילדה שלא הייתה לילדה:"תני לי ללכת." קולה עקץ כל שריר של האחת שקראה לה סימון. סימון הביטה בפניה המחווירים ובשמלתה האדומה המתנפנפת וללחשה:"תחזירי לי את אימא שלי." "ומה לי עם אימהות? הגנתי על הילדים כבר אלפיים שנים.שחררי אותי, ילדה." כך פניה של סימון בערו. ופניה של הילדה הרועדת מקור שאיבדה מגף אדום בשלג של היער ושלא היה לה בית אמרו בפשטות:"לא. הרופאים אומרים שאת לא אמיתית." השדה הציצה בה, היא נעשית שקופה יותר ויותר. איך הילדה לא שמה לב? היא זוכרת ששמעה את השדה שהגנה על הילדים ושלא היה לה עיניין באמהות אומרת לה בתוגה:"אל תאמיני למה שהרופאים אומרים לך. אבל, מכיוון שלכדת אותי, אתן לך מתנה שקללה בצידה. אני אלמד אותך לזכור את הדברים לא כפי שהם." וכך הילדה שקראה לה סימון למדה לראות את הדברים לא כפי שהם. ושחררה אותה.
הילדה שקראה לה סימון וכנראה לא הייתה סימון ולא הייתה ילדה המשיכה ללכת אל מעמקי היער שאולי לא היה יער ואולי כל זה רק בדמיונה ואולי אלו לא הדברים כפי שהם. המגף האדום האחד שבער ונשכח כמו אפר האחת שקולה אבד אולם איש לא יזכור מתי והיכן קרא לילדה שלא הייתה ילדה. היא לא הסתובבה כשתילי תילים של שלג בערו מעל לראשה ושאפו לנתקה מין העולם שלא היה עולם ושבסופו יישכחו כל השמות של כל הדברים.

המשך יבוא…