היביס – חלק 9 (אזהרה, אלימות)

**לקרוא!!**בפרק זה יש אקט אלים, מי שלא יכול לקרוא או/ו סולד מסצנות דם מוזמן לבקש תקציר הפרק בתגובות D:***

"לא, בבקשה…" אני מנסה להתחנן, "מישהו ימות אם תחזיר אותי חזרה. משפחה שלמה!"
הציד מביט בי באדישות, "אנשים מתים כל יום, מותק." הוא מחייך אלי חיוך קר ומושך אותי לכיוון סוסו.
"לא! לא!" אני מתפתלת ומנסה לבלום את התקדמותי כשאני תוקעת את רגליי באדמה. "בבקשה, לא!"
"איזו עקשנית," הוא מסנן כשאני מסרבת לתת לו להעלות אותי על הסוס. "תפסיקי כבר להשתולל!"
"לא!" אני צועקת. "הצילו!" אני בועטת לכל עבר. "הצילו!!"
"הצרחות שלך לא יעזרו לך, כלבה ארורה," הוא יורק כשאני בועטת בו באף. אני נאבקת ומחליטה להוציא את זעמי על הסוס, שנבהל מהבעיטות שלי והחל גם הוא בועט לכל עבר.
"לכל הרוחות! מספיק עם זה!" הציד זועם אחרי שקיבל מכה מראש הסוס המבוהל. "שדה פרחחית!" הוא סוטר לי בכוח ואני נופלת על הגב, עולמי מחשיך לרגע, צלצולים ממלאים את אוזניי. "אמרו לי ילדה בת שמונה, לא כלבה מיוחמת!"
הוא אוחז בי שוב אחרי שמרגיע את סוסו. אני חוזרת לעשתונותיי ברגע שאני חשה שוב את לפיתת הברזל.
"הצילו!!!" אני צורחת, ואני נשמעת כמו חיה. "הצילו!!!!!"
"אמרתי לך, אף אחד לא שומע. את סתם מבזבזת את זמנך." הוא אוחז בי וקושר את רגליי. "תהיי ילדה טובה ו…-"
"הצילוו!!!" אני מחרישה את אוזנו.
"אמרתי לך, אף אחד..-"
"מה לעזאזל קורה כאן?" אני שומעת קול שנשמע לי מוכר.
אני מביטה במקור הקול בתקווה, מנסה לזהות את הדמות. הגבר סובב גם הוא את ראשו, ומטיח בחזרה, "שום דבר שמעניין את האף שלך."
הדמות זעה מעט וחוסמת את קרני השמש, מקשה עלי את הראיה. היה זה גבר רכוב על סוס, כשבידיו קשת ומחגורתו משתלשלת חרב בנדנה. אני מניחה שהוא כאן יחד עם שיירת הציד שאת רעשיה שמעתי מרחוק. לאחר רגע קצר של בהיה אחד בשני, גבר נוסף, גם הוא על סוס, מופיע מאחור. מימדי גופו גדולים בהרבה מהגבר הראשון, ואני מבינה שהרוכב הראשון הוא נער צעיר.
ראקמו עדיין בוכה, ואני קפואה על מקומי. הגבר הציד, שהחזיק בחבל שלפת את רגליי בחוזקה, לפתע התעשט.
"הוד מעלתך," הוא צונח לקרקע באימה, "אנא סלח לי על חוצפתי, לא ידעתי שאל כבודו אני פונה."
הוד מעלתו, הנסיך. אני מביטה בדמותו האפלולית ולא מצליחה לראות את פניו, אך אני מרגישה את מבטו מתמקד בגוש הבד הצורח. הוא יודע מי אני, ואני יודעת שלא התחבבתי עליו כשהבין שבעליי היא הגברת וולן.
הגבר עדיין שרוע על האדמה בכריעת תחנונים, בליבי אני מקווה שהנסיך לא ירחם עליו. אני מביטה בו ואז שוב בפניו האפלוליות של הנסיך, השמש מאחוריו מסנוורת אותי.
ואז הוא זע מעט על סוסו, מסתיר לגמרי את השמש, ואני מצליחה לראות את תווי פניו. מבטו אטום, מופנה אל ראקמו.
הוא יודע. הוא יודע מי זה.
"המשיכו בעסקיכם." הוא מפטיר ומפנה את סוסו בנחישות הצידה.
"אל תלך!" אני מאבדת כל היגיון וצורחת אל הנסיך, "עזור לי!"
הוא אפילו לא עוצר כדי לשלוח אלי את מבט הבוז שלו, כמו שעשה כשהמוגלה ברגליי התפוצצה. הוא מאיץ בסוס, ואני מביטה בגבו ביאוש.
"אם תלך מישהו ימות!" אני שוב קוראת אליו, והוא מתעלם. הגבר קם מכריעתו ומביט בי בחיוך מלגלג.
"אל תלך! בבקשה!!" צעקותיי עולות על של ראקמו, "בבקשה!!!"
אבל גבו של הנסיך כבר נעלם מעיניי.
"אתה מפקיר דם מלוכה!" אני צועקת שוב, בכל הכוח. אבל הוא הלך, והגבר שלכד אותי פורץ בצחוק, "נסיון יפה, פחזנית." אני משפילה את ראשי, עיניי דומעות. הוא מסדר את החבלים שמנעו ממני לזוז, ושולח את ידיו אל ראקמו.
"מלוכה?" אני שומעת. ראשי מזנק שוב לשמע קולו של הנסיך. הוא עומד שם, שוב, הפעם בתנוחה אחרת. פניו שידרו בוז ולגלוג אינסופיים, שהיו מכוונים אלי. חיילים ושומרי ראש התגודדו סביבו. "אתה מעז לדבר איתי על דם מלוכה? איתי?!" הוא מרים את קולו. "דם מלוכה? השרץ הזה?!"
הגבר שלכד אותי קד שוב וזז הצידה כד לאפשר לנסיך לדבר ישירות אלי.
"דם ילדי הפילגשים שווה משהו כשהוא נוצר מלילה רשמי עם המלך, לפי כללי המסורת ודרכיה. אבל להוד כבודה הפילגש וולן לא היה אף לילה רשמי אחד. הדם שאתה מדבר עליו בכזו פתיחות, הוא דם שזורם הודות למזימות השפלות שלה. לא אכיר בתינוקה של יוצרת התככים הזו. היצור שתלוי לך על החזה, לעולם לא יהיה מועמד ראוי לרשת את הכתר."
מילותיו מכות בי. הגברת וולן לא אמרה על כך דבר. בנסיבות רגילות הייתי שותקת, אבל עכשיו אלו לא נסיבות רגילות.
"אבל הדם שזורם בעורקיו הוא דם המלך," אני עומדת על שלי ומגנה על ראקמו. "דם אביך! אתה חייב לעזור…-"
"דם אבי זורם אצל עוד שני נסיכים." הוא קוטע אותי כשקולו נוטף זעם, "נסיכים ראויים, בנים של פילגשים מכובדות ואציליות, שקיבלו את הזכות ללילה רשמי אצל חדר המלך." הוא ממשיך להתווכח, "לשרץ שבידך אין זכות לקרוא לדמו דם מלוכה." פניו מאדימות מכעס, "ואין לך זכות לטעון שבעורקיו של שרץ זורם דמו של אבי!"
הוא מאיץ את סוסו ומתחיל בדהרה, פמלייתו ממהרת אחריו.
"ראקמו לא שרץ!" אני צורחת עליו. אבל הוא כבר רחוק ולא שומע.
"הנסיך קסיאל הוא לא אדם שכדאי לדבר אליו כך," הגבר אומר לי בקול רציני וקר, "אם יפגוש את פנייך שוב, בשטח המלוכה. את תוצאי להורג על חוצפה." הוא מתיר את הבד שערסל את ראקמו והעביר אותו אליו. החלל שראקמו השאיר על חזי מרגיש נורא ואיום, כאילו איבדתי אותו לעד. "המשחק נגמר, אנחנו חוזרים."
הוא פותח בדהרה, ואני מרפה את שריריי ומנסה לא לבכות.
~~~
"כמעט בין הערביים. החזקת יפה, היביס. אבל להחזיק יפה לא היתה משימתך. משימתך היתה להיעלם עם ראקמו עד היום בחצות הלילה." הגברת וולן אומרת בקול חרישי. רגליי כואבות מהדרך הממושכת, שפתיי מחורצות ועיניי כבדות. ראקמו מעורסל בחיקי.
אני מביטה באימה במשרתת שישבה מולי, ידיה כבולות מאחורי גבה. לצידה יושב גבר מבוגר, ולצידו אישה מבוגרת. עיניהם מופנות אלי בתחנונים. המקום הוא ביתי, הביתן הקטן שכה התלהבתי ממנו. כעת שנוכחותה של הגברת וולן נמצאת בו, הוא נדמה לי קטן וצפוף ומחניק.
"דומני שידעת את השלכות משימתך על היקירה שלנו כאן," היא מטה את ראשה אך קצת, לעבר המשרתת הכורעת מולי. "אכן?"
אני מהנהנת.
"ובכן, את בטח נרגשת." חיוכה הקטן מתרחב, ואני חשה את קרביי מתהפכים בבחילה. אני מנענעת את ראשי בבעתה.
"בבקשה, לא…" אני מוותרת על ניסיונותיי לעצור את הבכי, "ניסיתי. באמת שניסיתי!" אני מביטה לצדדים כמחפשת עזרה ממישהו שמבין, שיודע, אבל אין אף אחד. "א..אה…אל תהרגי אותם… אה..-" אני מגמגמת בפחד. "אני.. אני… אני אנסה שו…שוב!"
"תנסי שוב?" קולה רך ומתקתק, כמעט אימהי. צלילה גורם לי לפצוח בבכי מבועת. "תנסי שוב?!" קולה עולה והטון מתקשח. "ראקמו… היה מת, אם זו זו היתה בריחה אמיתית." הקוברה שבה חשפה את ניביה. "את מעזה… לבקש רחמים?"
החדר החל מסתובב סביב עצמו. אני מצליחה להוציא שברי מילים מקוטעות, לא מצליחה אפילו לגמגם. "ר…ר…רח…מ..מים," אני מצליחה להמהם בין נשימותיי הבהולות.
היא מוציאה משרוול גלימתה פגיון ארוך וחד. היא מתקרבת אלי, צעדיה מהדהדים ברחבי החדר הקטן. טאק, טאק, טאק…
טאק.
היא נעצרת מולי. אני מרימה את פניי מהרצפה. ידה מושטת קדימה, אצבעותיה הארוכות והעדינות אוחזות בפגיון כאילו היה נוצה. ריח הפרחים חודר לנחירי ובטני מתהפכת.
"כשלת," היא אומרת. "ועלייך לשאת בתוצאות."
אני מתמלאת אימה כשאני רואה את השתקפותי בלהב החד. מעבר ללהב, אני רואה את עיניהם של המשפחה. פניה של המשרתת מכורכמות בפחד.
"לא," אני מנענעת את ראשי. נשימתי נקטעת.
"לא, את אומרת." הגברת וולן מצחקקת. "לפי השתלשלות העניינים, ראקמו אמור להיות מת עכשיו, ואת מסרבת לשאת בעונש המוות שנגזר עלייך. אני חומלת עלייך בכך שאני מקריבה קורבן אחר בכדי לצנן את זעמי." קולה חמים ושופע שכנוע, אבל אני רועדת ושוב מתחילה לבכות. אני מנענעת את ראשי שוב, כמו אחוזת דיבוק.
"לא? ובכן, אם שופטים לפי גילך הצעיר, את בוודאי כלל לא יודעת היכן החלק החיוני נמצא. את צודקת, זה עלול לקחת זמן יתר על המידה, וזמני יקר לאין ערוך."
טאק, טאק, טאק. היא עומדת מאחורי גבה של המשרתת, וכורעת מעט כדי להגיע אל גרונה. "הביטי, היביס, ולמדי."
הפגיון חודר את עורה בצליל חרישי, שנשמע כאילו ממלא את כל החלל באוזניי. "אם תשאירי את הסכין נעוץ כך, קורבנך יחוש בכאב," היא דיברה לאט, כשהמשרתת מעלה קצף ודם ופולטת קולות חנק. "הנקודה היא, לשסף." היא מטה את אצבעותיה ומחליקה את הסכין לאורך הגרון בתנועה חלקה ומהירה. אני קופצת בזעזוע כשמטח של דם מזנק מצווארה של המשרתת ומכתים את פניי וצידה של הגברת וולן. אני לא יכולה לנשום מרוב סלידה.
הוריה של המשרתת פוצחים בזעקות אחוזות חלחלה, ואני לא יכולה להביט יותר. אני מועדת על ברכיי, זיעה קרה מכסה את כל גופי.
ואני מקיאה. גל, ועוד גל. אני גונחת בבכי, ואז הכל נהיה כבד יותר מדי, ואני קורסת אל הרצפה.