היא לא את ♥ -עונה 2 פרק 13-

עונה 2 פרק 13:

-נקודת מבט אגם-

"לאיפה אתם רוצים שאני אקח אתכם?" שאל הנהג
"לבית" קראו כולם במקהלה ואז צחקו
"אין בעיה" אמר הנהג והמשיך בנסיעה.
"אפשר לארגן את כולם באותו בית?" שאלתי
"אה…כן" ענה הנהג
הוא עצר את המיניבוס וירד ממנו.
כולם הסתכלו עליי
"מה?" שאלתי בתמימות "צמצום אירועים"
כולם צחקו ואביב נישק את לחיי
הנהג עלה שוב והמשיך לנסוע.
"כולם יהיו בבית שלך בעוד מספר דקות" אמר לי הנהג
"למה בבית שלי? אחרי זה אני אצטרך לנקות את הבלגן" רטנתי
"אל תדאגי,אנחנו נעזור לך לפנות אותו" צחק אביב
"את מי?" שאלתי, קצת צחוק לא יזיק…
בכל מקרה,היום היינו אמורים למות.
יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה…
"את הבלגן חכמולוגית" צחקה ליאור ואיתה כולם
"לאא,באמת?" אמרתי וצחקתי גם
"כן,באמת" אמרה ליאור
הוצאתי לה לשון
"תכניסי תכניסי אותה בחזרה" אמרה ליאור
"לא בא לי" אמרתי והוצאתי לה לשון שוב
"עכשיו,לענייננו" אמרתי "מה קרה בחוץ?"
אביב צחק
"את לא עוזבת,אה?" שאל אביב ונישק שוב את לחיי
"אתה צוחק עליי? נעלבתי" אמרתי ועשיתי פרצוף נעלב
"לא נורא תתמודדי" אמר אביב וצחק
"אין בעיה" אמרתי
ירדתי ממנו והפנתי אליו את גבי.
"חזרנו" אמרה ליאור אחרי שנה ונישקה את מאור
"בשעה טובה!" קראתי
קמתי אל ליאור וחיבקתי אותה,חיבוק חזק
"מאור,היא חונקת אותי!" קראה ליאור,עזבתי אותה
"אה,אנחנו בבית" קראתי בשמחה וחיבקתי את אביב
הוא התנתק ממני.
הסתכלתי עליו במבט לא מבין
"את לא נעלבת?" שאל אביב
כולם התחילו לצחוק,נתתי לאביב מכה בכף
"חוצפן" קראתי
"אוי,בואי,בואי" הוא אמר וחיבק אותי.
ירדנו מהמיניבוס ודפקנו בדלת.
אימא שלי פתחה את הדלת וישר כולם התנפלו עלינו.
"כפרה עליכם,איפה הייתם? הם עשו לכם משהו?אגם,למה השיער שלך קצר?זה הם עשו לך?" התקיפה אימא בשאלות וחיבקה אותי ואת מאור
ככה גם היו ההורים של כולם.
"הם חתכו לי אותו ותראי" אמרתי לאימא והראתי לה את גבי
אימא נראתה כאילו היא עומדת להתעלף,
או שהיא באמת הייתה ככה…☺
לבסוף,אחרי כל 'ההתקפות' נכנסנו ממש לבית והתיישבנו כולם על הספה.
אימא הלכה למטבח וחזרה עם שתייה ואוכל,היא הניחה אותם על השולחן…
"כפרה עלייך,בואי רגע" קראה לי אימא כאשר היא שבה למטבח
הלכתי למטבח
היה לה ביד פולידין.
"לא,אימא,זה יכאב לי…" אמרתי
"אין מה לעשות,אגמי,אני אשים לך את זה ועוד מעט תתקלחי" היא אמרה
"טוב" נאנחתי
הסתובבתי כשגבי מופנה אליה.
היא שמה לי את הפולידין.
צרחתי בכאב,זה שרף.
בכיתי,השתוללתי,מה לא…
שנים עברו עד שהיא סיימה,לפחות ככה זה נראה לי…
"את בסדר?" שאל אביב לאחר שחזרתי והתיישבתי בסלון
"כן" אמרתי וניגבתי את הדמעות שנשארו על פניי,אביב חיבק אותי
והמשכנו לדבר עם כולם.
—
השעות עברו,כבר כמעט בוקר.
כולם הלכו לפני כמה דקות,
עכשיו אני אלך להתקלח.
עליתי לחדרי,לקחתי מהארון פיג'מה קצרה(עכשיו קיץ) ונכנסתי למקלחת.
—
יצאתי מהמקלחת ונשכבתי על מיטתי.
הסתכלתי על חדרי.
שבוע לא ראיתי אותו…
זה נשמע מצחיק,אבל התגעגתי אליו,לחדר שלי.
גם לבית,לאימא,לאבא למשפחה.
עבר רק שבוע אבל זה הרגיש כמו נצח.
אני בטוחה שכולם מרגישים ככה.
הדלקתי את הטלוויזיה ולאחר כמה דקות כיביתי אותה והלכתי לישון.