היא בוכה,ולאף אחד לא אכפת. (חלק ב) 

לפעמים כשהיא בוכה היא יודעת שמתישהו זה ישתנה, והיא יודעת שזה אמור לשמח אותה, לעודד אותה ולתת לה תקווה.
אבל זה לא.
היא מוחה את הדמעות, אבל זה רק כדי שיהיה עוד מקום לאלו שיבואו אחר כך.
הידיעה שבעתיד זה יהיה שונה לא מעודדת אותה כי זה מבליט לה עד כמה היא לא יכולה לעשות שום דבר בהווה.
ולכן בכל פעם כשהיא בוכה היא מדמיינת שהיא מגיעה לגיל שמונה עשרה, כי רק אז היא תוכל לעשות משהו.
כשהיא בוכה, זה תמיד בשירותים, ותמיד לזמן קצר, כי אסור שיראו אותה.
והיא שונאת את זה כל כך.
יותר מש מכעיס אותה שהיא לא יכולה לבכות איפה שהיא רוצה וכמה שהיא רוצה, מפריע לה הרגע שאחרי.
כן כן, הרגע שאחרי.
הרגע שאחרי שהיא עוצרת את הדמעות בכוח, הרגע שאחרי שהיא שוטפת את הפנים, הרגע שאחרי שהיא נרגעת כמעט לגמרי, הרגע שאחרי.
הרגע הזה הוא הרגע שעיניהם כבר לא אדומות ואפה כבר לא נזקק לממחטה .
הרגע הזה הוא הרגע שהיא צריכה להעמיד פנים שהיא לא בכתה.
אתם בטח שואלים :"למה?,למה היא צריכה להעמיד פנים שהיא לא בכתה?, שתגיד להם!שת זעק! שתרעיד עולמות! "
ובכן, רגע לפני שאתם שואלים שאלו את עצמכם אם אתם לא יודעים את התשובה בעצמכם.
וכי אתם חושבים שהיא לא ניסתה?
הענין הוא שמיד אחרי שתי המילים הראשונות הם יגידו שהיא חוזרת על עצמה, שהתשובה היא לא(ולא משנה מה היא תשאל) וילכו לחדר שלהם להפעיל מוזיקה בפול ווליום.
היא אף פעם לא אהבה את המוזיקה שלהם, לדעתה היא נוראית, ואילו רק יכלה הייתה שמה לה את המוזיקה שהיא אוהבת.
אילו רק יכלה.
אבל היא לא.
והינה נחשף בפניכם עוד משהו מהרשימה של אחרי גיל שמונה עשרה-פלטפון,עם אינטרנט, כן כן, אני יודעת שלא תאמינו, אבל אין לה טלפון, גם לא טלוויזיה ואפילו לא מחשב!
היא לא אומרת להם כלום כי היא יודעת שהם ממילא לא יקשיבו, אפילו לדבר לקיר יותר יעיל.
היא לא אומרת להם כלום כי היא יודעת שזה לא יעזור, כי היא יודעת שלא יהיה להם אכפת.
וזה ברור לה כבר שנים רבות.
ברור לה שכשהיא בוכה, לאף אחד לא אכפת.