היא אמרה לי תרקוד- פרק 1

"לא לשכוח לנשום" הוא אמר בעודו נשען על הבר ובוחן אותנו. "דניאלה, פוינט!!!" הוא צעק לעברי ובשנייה הזו התעופפו כל מחשבותיי והרהוריי והפניתי את תשומת לבי לאצבעות רגל ימין שלי ומתחתי אותן ככל שניתן. "יופי, כשאת רוצה את יכולה" הוא אמר ובלבי עברה המחשבה "מעניין אם הוא אומר את זה גם לאשתו" וצחקקתי בלבי. פתאום שמעתי קול: "כדור הארץ לדניאלה", "כן, סליחה" עניתי. "את יכולה להדגים לנו את התרגיל שעשינו בשבוע שעבר?", הנהנתי וניגשתי לאמצע הסטודיו. הלב פועם בחזקה, והמוח מנסה לשחזר את התרגיל. "אני יודעת אותו" אמרתי לעצמי. כנראה שגם שנה שלמה במסלול לא תעלים את הלחץ לפני כל הדגמה, שלא נדבר על מבחנים והופעות. "דניאלה, תירגעי ותנשמי" אמרתי בלב ותוך כדי התחלתי להדגים את התרגיל. "יפה מאוד" אמר דימה בסופו. חשתי הקלה בלבי. לא עברו יותר מעשר דקות והשיעור נגמר, דימה אמר תודה ולפני שיצא מהדלת לא שכח להזכיר לנו על המבחנים שיתקיימו בשבוע הבא ללהקה.
התלבשתי מהר ויצאתי, לעבר השיעור הבא. שיעור אימפרוביזציה. אני אוהבת את השיעור הזה, כי אפשר לאלתר ולהיות חופשיה, יש יותר מקום להביע את עצמי.
אבל לפני כן לא הצגתי את עצמי. שמי דניאלה, אני גרה בתל אביב עם שתי שותפות – תמרה וירדן (אתם תשמעו עליהן עוד בהמשך), יש לי אח שגדול ממני בשנה ששמו תומר ואחות קטנה בת 12 ששמה מאיה שגרה עם ההורים שלנו, יואב וסיגל בפרדס חנה. כל חיי הייתי רקדנית. התחלתי לרקוד בגיל 3 ומאז לא הפסקתי. רקדתי בלט בסטודיו של רונית ובתיכון הייתי במגמת מחול. עכשיו אני במסלול להכשרת רקדנים בתל אביב. לפני שנה התחלתי לרקוד סלסה, והתאהבתי עד מעל לראש.
שם גם הכרתי את חבר שלי, דין. אנחנו כבר חצי שנה יחד ואני מאושרת.
אבל בואו נחזור למה שחשוב באמת. האודישנים ללהקה. יש להקה של המסלול להכשרת רקדנים שאני ממש רוצה להתקבל אליה. אני אעשה הכל על מנת להתקבל.
השעה כבר 10:03 ואני נכנסת באיחור קליל לשיעור אימפרוביזציה. כל השיעור אני חושבת על הריקוד שלי לאודישנים, ומתחילה לבנות אותו בראש. היום בסוף היום אני אשאר ואעבוד על הריקוד. דין יהרוג אותי, לא נפגשנו בכלל השבוע והיינו אמורים להיפגש היום. אבל אין ברירה, אני חייבת לעבוד על הריקוד של האודישנים. בהפסקה מצאתי זמן להתקשר אליו ולבשר לו את הבשורה. "היי מאמי" אני אומרת בהיסוס. "היי מתוקה" הוא עונה ואני נמסה למשמע קולו. אני פשוט מאוהבת בבחור הזה. כל כך שמחה שהכרתי אותו. "תשמע, אני…" "מה הפעם?" הוא קוטע אותי. "אני חייבת להישאר היום עד מאוחר כדי להכין את הריקוד לאודישנים של הלהקה, אני ממש מצטערת, אני יודעת שקבענו לצאת היום אבל מבטיחה לך פיצוי". "אני מקווה שהפיצוי יהיה שווה" הוא עונה ומצחקק קלות. "מבטיחה" אני עונה ומחייכת לטלפון כמו סתומה. "הפיצוי יהיה עוד השבוע" אני ממשיכה, ומתחילה להריץ במוח את כל הלו"ז שלי השבוע וקולטת שהיום כבר יום שלישי ונזכרת שיש סלסה היום בערב, שיט איך שכחתי. "מאמי?" קולו של דין קורא לי מעברו השני של הקו,
"מה?" עניתי, "יש לך מזל שאני אוהב אותך" איזה חבר מושלם יש לי, חשבתי לעצמי ועניתי "גם אני אוהבת אותך". "נשיקות, ומחכה כבר לפיצוי שלי וכדאי שזה יהיה מהר כי אני מתגעגע כבר", "אמרתי השבוע אז זה יהיה השבוע!" עניתי בביטחון. "יופי, אני שמח, שיהיה המשך יום מקסים יפה שלי", "גם לך", עניתי וסיימנו את השיחה.
יופי, לפחות זה עבר בשלום. עכשיו השאלה מה אני עושה עם הסלסה היום בערב. הרי היינו אמורים להיפגש שם ואז ללכת אליו הביתה. אני לא יכולה ללכת לסלסה אחרי שדיברתי עם דין, אבל אני חייבת, אני אף פעם לא מפסידה את הסלסה בימי שלישי בערב, אנטוניו לא יוותר לי.
הטלפון מצלצל, זה אנטוניו, מה אני עושה, הצילו!!!, "תפסיק כבר" אני מתחננת לטלפון, אבל אנטוניו לא מוותר. אין לי ברירה אלא לענות. "היי" אני עונה ומנסה להישמע רגיל. "היי, מה נשמע, צ'יקה?" "הכל בסדר, מה איתך, אנטו?", "טודו ביין, רק רציתי לוודא שאת מגיעה היום בזמן, כן? את חייבת לעזור לי היום בשיעור כי יבואו הרבה אנשים" אנטוניו אומר לי עם המבטא הארגנטינאי המצחיק שלו, בינתיים אני מתחבטת ביני לבין עצמי מה לעשות, ומרוב כל הבלבול אני עונה לו: "כן אל תדאג אני אגיע בזמן", "יופי, מעולה, צ'או" הוא אמר וניתק. מה את עושה לעזאזל, חשבתי לעצמי. איך הסתבכתי עכשיו. טוב אני אתקשר לדין ואגיד לו שאני באה לסלסה ושאחר כך נלך אליו כמו שקבענו וזהו, ואז אני לא אהיה חייבת לו פיצוי ואז אני אוכל להתאמן על הריקוד מחר. אבל אז נזכרתי מה יש מחר. וזה משהו שהעדפתי לשכוח. דור (המורה למחול מודרני) עושה לי השלמה בערב של שיעור שהפסדתי, וממש אין לי כוח לזה ואני בטח אהיה גמורה אחרי זה. וזה אומר שנשאר לי רק את יום שישי בשביל דין, כי בחמישי אני מסיימת ללמוד מאוחר ויש לנו חזרות להופעה של נטשה. ויום שישי רציתי לנסוע הביתה למשפחה. "מה עשיתי?" מיררתי לעצמי. הבנתי שזה או המשפחה או הלהקה, וכרגע הלהקה מאוד חשובה לי, אז החלטתי להודיע לאמא שאני לא אבוא השבת, ואז אוכל להתאמן לריקוד. אוף, החיים האלה כל כך עמוסים, חשבתי לעצמי. הודעתי לאמא, היא קצת התבאסה אבל הבטחתי שאגיע בסוף השבוע הבא ומסרתי נשיקות למאיה. אח"כ התקשרתי לדין ואמרתי לו שבסוף זה מסתדר ושאני אבוא לסלסה ואז נלך אליו, והוא שמח אבל אמר שעדיין הוא רוצה פיצוי ואמרתי לו שאין בעיה. הכל הסתדר בסופו של דבר. יום הלימודים נגמר, עברתי בדירה, אכלתי והתקלחתי ויצאתי לסלסה. אנטוניו קיבל אותי בסבר פנים יפות ובחיוך החמים שלו, ושמח שהגעתי בזמן ולא איחרתי. השיעור עבר בהצלחה והייתי העוזרת של אנטוניו. ואז התחילה המסיבה. אחרי שיר אחד פתאום הרגשתי יד חמימה מלטפת לי את השיער. "דין!!!" צעקתי וחיבקתי אותו. אני לא מאמינה איך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו נפגשים פעמיים בשבוע בקושי ועוד פעם אחת מתוכן היא בסלסה, אבל אלו החיים שלנו כרגע. הוא נתן לי נשיקה מהירה והזמין אותי לרקוד. זה מוזר שבתור זוג אנחנו רוקדים ואחר כך נפרדים וכל אחד הולך לרקוד עם מישהו אחר. אבל ככה זה בסלסה, ואנחנו כבר רגילים לזה. היה ערב כיפי ממש והייתי צריכה את זה. בסביבות 23:00, אחרי שעה של מסיבה, חתכנו הביתה כי היינו גמורים ורצינו קצת זמן לעצמנו. הגענו לבית של דין וישבנו, דיברנו, צחקנו, שתינו וראינו סרט שבאמצע העניינים התחילו להתחמם ואח"כ נרדמנו. היה ערב מושלם.
"בוקר טוב נסיכה שלי" אמר דין ונשק לי על המצח. פקחתי את העיניים באיטיות, וראיתי מולי את הדבר ההורס הזה, עם העיניים הירוקות והתלתלים החומים שלו, והשרירים הסקסיים שלו, ולא האמנתי שהוא שלי ורק שלי. אני חושבת שדין הוא הבחור הכי חתיך שיצאתי איתו עד היום, והאמת שהוא גם הקשר הכי ארוך שלי. קצת מביך שבגיל 25 זה המצב, אבל זה מה שיש.
"בוקר טוב מתוק שלי" אמרתי לו בקול מחוספס של בוקר. "ישנוני עדיין לא התעורר?" אמר דין ואני צחקתי. התארגנו, אכלנו ואני יצאתי ללימודים והוא לעבודה. הוא מאבטח במשרדי הייטק. תמיד אני צוחקת עליו שהוא עובד בהייטק. והוא תמיד עונה לי שהוא מתחיל בקטן ולאט לאט מתקדם.
היום עבר מהר יחסית והנה הגיע הערב. הייתה לי הפסקה של שעה עד הפגישה עם דור, של השיעור השלמה. החלטתי לאכול בשעה כי הייתי ממש רעבה והבטן שלי כבר צעקה לי מבפנים. אגב, רקדניות כן אוכלות, לכל מי שחשב שלא. ואנחנו אוכלות הרבה ולא רק סלט. הזמנתי בקפיטריה פסטה טעימה ברוטב סלסה רוזה כמו שאני אוהבת, והתענגתי על כל ביס.
שסיימתי לאכול השעה הייתה כבר 18:45 והתחלתי להתקדם לכיוון הסטודיו לשיעור שלי עם דור בשעה 19:00. לא הבנתי למה הוא כל כך התעקש שאני אגיע להשלמה הזו, בגלל שהייתי חולה והפסדתי שיעור אחד. אבל שיערתי לעצמי שזה חשוב ושהוא באמת דואג לי, ועוד על חשבון הזמן הפרטי שלו. הקדמתי בעשר דקות והוא כבר היה שם, קצת התבאסתי כי רציתי כמה דקות של שקט לעצמי, אבל לא חשוב. "היי דניאלה" הוא אמר. "היי דור" עניתי בקצרה. "הקדמת" הוא אמר. "כן, הייתי פה אז כבר באתי" "יופי, דיוק זה חשוב" הוא אמר. "נכון" אני עונה תוך כדי שעיניי בוחנות אותו מכף רגל ועד ראש. האמת שהוא לא נראה כזה רע, חשבתי לעצמי, אפילו די טוב. הוא גם נראה לי די צעיר. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מקרוב, כי בשיעורים אנחנו המון בנות ואני נמצאת מאחורה בד"כ בגלל שאני גבוהה. פתאום ראיתי את העיניים הכחולות שלו, בכלל לא ידעתי שיש לו עיניים כחולות. "רוצה שנתחיל, אם את כבר פה ואני פה…." הוא אמר, "בסדר" עניתי. הוא התחיל להסביר לי מה היה בשיעור ועל איזו טכניקה הם עבדו, ואני לא הצלחתי להתרכז ולהסיר את מבטי מהעיניים הכחולות שלו. דניאלה, תירגעי, חשבתי לעצמי. יש לך חבר, יש לך את דין, ואת אוהבת אותו, והיה לך ערב מושלם אתו אתמול ואת לא הולכת להרוס את זה. תפסיקי עם הפלרטטנות שלך. וחוצמזה, הוא מורה שלך. ההכרה שלי חזרה לעצמה והתחלתי להתמקד בשיעור, ונרגעתי. לא הבנתי מה קרה לי באותו רגע אבל מזל שזה עבר. המשכנו בשיעור והתקדמתי יפה, השלמתי את החומר וקלטתי די מהר והוא התלהב מהקליטה המהירה שלי. "את צריכה ליישר יותר את הרגל, וגם ליישר את הגב ולהוריד כתפיים" וכך עשיתי "הכתפיים שלך עדיין למעלה" הוא אמר. "ככה זה צריך להיות" הוא אמר תוך כדי שהוא לוחץ לי בעדינות על הכתפיים ומוריד אותן למטה. עבר בי זרם לנוכח המגע שלו בי, אבל זה נרגע מהר מאוד והמשכתי בשיעור. השיעור נגמר והוקל לי. בדרכי לדירה ניסיתי להבין מה עבר עליי בשיעור, ומה קרה לי לעזאזל. לא הצלחתי להוציא מהראש שלי את המחשבה על המגע שלו בי, ורציתי עוד ממנו. "מה יש לך" סיננתי לעצמי בלב. החלטתי להתקשר לדין, אולי זה ירגיע את המחשבות הלא הגיוניות על המורה. "יפה שלי" שמעתי את קולו של דין מעברו השני של הקו. "היי, איזה כיף לשמוע את הקול שלך", אמרתי. "קרה משהו?" הוא אמר, עניתי לו שלא והוא שאל איך עבר היום שלי וסיפרתי לו על הכל אבל כשהגעתי לשיעור עם דור לא הייתי מסוגלת לפרט יותר מדי, אז רק ציינתי שהיה לי שיעור השלמה. הוא סיפר לי איך עבר היום שלו ואמרנו לילה טוב וניתקנו.
הגעתי לדירה, התקלחתי וישבתי לנשנש משהו קטן מול הטלוויזיה. ירדן ותמרה ראו "דה וייס" והצטרפתי אליהן. הייתי חייבת לעשות הכל כדי לשכוח ממה שקרה היום. שאני בכלל לא מבינה מה זה היה. מקווה שזה יישכח עד מחר. לאט לאט העיניים שלי נעצמו ונרדמתי.