החלטה גורלית- פרק ראשון.

הלכתי מסביב והתחלתי לרוץ. פשוט לא יכולתי להפסיק.
אפילו לא עצרתי לקחת אוויר. הכל פתאום נהיה מטושטש מסביבי, ולקח לי זמן להבין שזה בגלל הדמעות.
הדמעות שזלגו על פניי ולא עצרו לרגע.
התמונה שראיתי לפני רגע ממשיכה לעלות ולהציף את מוחי.
הוא בצד אחד, היא בצד השני.
הוא מתקרב אליה לאט, והיא? סוגרת את הפער ביניהם.
ואז זה קרה. כמובן שראיתי את זה מגיע, אבל ההבנה האמיתית הכתה בי רק כשראיתי זאת במו עיניי.
הוא שם את ידו האחת על פניה, ידו השנייה מגששת אל מותניה, ובמקביל היא הניחה את ידיה על צווארו, ואז…
הנה השפתיים נוגעות. נשיקה. לא סתם נשיקה. נשיקה מלאת תשוקה.
זה פשוט לא קורה לי. באותה השנייה הייתי יכולה להישבע ששמעתי את הלב שלי נשבר.
ידעתי. פשוט ידעתי שאסור לי לסמוך עליו. כל כך הרבה אנשים אכזבו אותי בעבר. לא רציתי להיפגע שוב.
אז למה זה מגיע לי?
רק עכשיו שמתי לב שאני מתנשפת בלי הפסקה. אולי אני צריכה לעצור לשנייה.
התיישבתי על הספסל הקרוב, שמה לב שאני בלי נעל אחת, וצמיד הפרחים שלי גם כן נעלם.
פתאום נזכרתי שהבטחתי לחזור הביתה באחד וחצי. עכשיו כבר שלוש. אני לא רוצה לדעת איזה צעקות מחכות לי בבית.
8 שיחות של נענו. שלוש שיחות מאמא, שיחה אחת מאבא, וארבע מ… ארבע שיחות מלירן.
"אתה יכול להתקשר כמה שאתה רוצה. הדבר היחיד שתשמע ממני זה שקט" אמרתי לעצמי בקול צרוד.
רק אתמול הרגשתי כמה מזל יש לי שאני איתו.
הוא התקשר אליי בשעות הערב המאוחרות. רצתי לחדר כדי שאף אחד לא ישמע, ורק אחרי שטרקתי את הדלת עניתי.
"הלו?" אמרתי.
"אין חלק יותר טוב ביום מאשר הרגע שאני שומע את הקול שלך" אמר.
"איך אתה תמיד מצליח לגרום לי להסמיק עוד לפני שעברה דקה אחת של שיחה?" שאלתי בביישנות.
"לא יודע לגבי זה, אבל מה שבטוח? את יפה אפילו יותר מהרגיל כשאת מסמיקה".
איך הוא מצליח לגרום ללב שלי לפרפר ככה?
"אתה לא יודע להפסיק עם המחמאות נכון? בכל מקרה… מה רצית?" שאלתי.
"אז את שומעת? רציתי להיות בטוח שתהיי מוכנה מחר בשמונה. בכל זאת, אנחנו לא רוצים לאחר" הוא אמר.
"כן בטח. אני אהיה מוכנה בזמן, אתה יכול להיות רגוע" עניתי.
"יופי מעולה. אז נתראה מחר? לא יכול לחכות לראות אותך".
גם אני לא יכולה! אם רק הייתי יכולה להגיד לך את זה.
"כן נתראה מחר" אמרתי.
למה זה כל כך קשה להודות ברגשות?
אם הייתי יכולה הייתי אומרת לו שהוא נמצא אצלי בראש בכל דקה. בכל נשימה שאני לוקחת, בכל מילה, בכל מבט.
חבל שלא הייתה לי את ההזדמנות לקבל קצת אומץ.
התעוררתי מהזיכרון, מבינה שאני עדיין על הספסל, כבר נטולת כוחות לגמרי.
פתאום שמתי לב למשהו. יותר נכון למישהו. ככל הנראה אני כבר לא לבד על הספסל.
אני מסתכלת לצד ורואה שם נער, פחות או יותר בגילי.
הוא היה לבוש יפה, אז תיארתי לעצמי שגם לו צריך להיות ברגעים אלה ממש נשף סיום.
פתאום הוא הרים את ראשו והתבונן בי.
היו לו עיניים כל כך יפות. חודרות.
לפתע הוא אמר לי במרירות "את לא אמורה להיות באיזה נשף?".
"אמורה" עניתי. "ואתה?".
"אמור" הוא ענה. צל של חיוך עלה על שפתיי, אך נמחק בזריזות כאשר זיכרון מר מהרגע שלפני חזר והדהד במוחי.
"מה קרה?" שאלתי. אני אפילו לא יודעת למה. הוא פשוט סקרן אותי.
"קיבלתי סכין בגב, זה מה שקרה" הוא ענה.
"נשמע לי מוכר" אמרתי.
"באמת? טוב כנראה זה יום של אכזבות" אמר בתבוסתנות.
הרגשתי תחושת הזדהות. זו הייתה הרגשה מוזרה. איך אני יכולה להרגיש הזדהות עם מישהו שהכרתי רק לפני רגע?
"טוב, לפחות זה מנחם שאתה לא לבד לא?" אמרתי במרירות.
פתאום הוא הרים את מבטו והביט לתוך עיניי. חיוך קטן עלה על שפתיו.
"כשמסתכלים על זה ככה באמת יש בזה משהו מנחם. יכול להיות שזה לא רק יום של אכזבות לא?" הוא אמר בחיוך.
למרות כל מה שקרה, יכולתי להרגיש את הדם עולה לי לפנים.
"אממ.. טוב תראה אני בדיוק צריכה לזוז אז… ביי" אמרתי תוך כדי שאני קמה מהספסל ומתחילה ללכת.
"רגע!" הוא קרא.
הסתובבתי אליו עם לב דופק.
"אני לא חושב שזו מקריות שנפגשנו.. אני יודע שזה מוזר, אבל אולי בכל זאת אפשר לקבל את המספר שלך?" הוא אמר בציפייה.
זה באמת קורה לי עכשיו? מה לעשות? לרגע נלחצתי, אבל אז חשבתי לעצמי, למה שאני לא אפצה את עצמי על מה שקרה ממש לפני כמה רגעים?
לי לא מגיע להיות מאושרת?
"אה בטח אין בעיה" אמרתי ונתתי לו את המספר.
"טוב אז.. נדבר" הוא אמר, קרץ לי, והלך.
כנראה שלא כל יום שנראה כאילו הוא הכי אפור בעולם, חייב להסתיים ככה.
כמובן שכשהגעתי הביתה, חיכו לי צעקות שנמשכו די הרבה זמן.
אבל גם זה בסוף נגמר, כמו כל דבר בחיים. נכנסתי אל החדר, רציתי פשוט לשכב על המיטה, ולשקוע בשינה עמוקה.
ממש לפני שנרדמתי הצצתי לשנייה בפלאפון וראיתי הודעה אחת חדשה.
"אני לא יודע מה איתך, אבל לפני כמה שעות הרגשתי שאני מת. שאין לי בשביל מה לחיות. אחרי שהכרתי אותך, הרגשתי איך משהו
בי נפתח. מקווה שלא רק דמיינתי. לילה טוב:)".
בלילה הזה, הלכתי לישון עם חיוך על הפנים, וציפייה. ציפייה למשהו חדש.