החלום לקפוץ – פרק 1

היא נכנסה לכיתה בחשש.
הדלת נפתחה בחריקה וג׳ולי, מלווה מבטים, לחשושים וציחקוקים, עמדה מול מורתה.
המורה שאלה לשלומה של ג׳ולי וזו שיקרה באומרה: ״הכל בסדר״.
המורה חייכה והפנתה את ג׳ולי למושב בסוף הכיתה. הילדה שישבה שם, בודדה, נראתה שמחה לקבל את ג׳ולי. מוזר.
״היי,״ חייכה הילדה ״אני רונה״.
״היי רונה, אני ג׳ולי.אז את הגעת לפני חודשיים, ככה?״
״כן״
״כשאני הייתי בניתוחים..״ מלמלה לעצמה ג׳ולי והבעת עצב נפרשה על פניה הדקיקות.
״מה?״ שאלה רונה . ״כלום״ השיבה ג׳ולי וחייכה חיוך מזויף.
אחר כך מבטה של רונה עבר אל רגליה של ג׳ולי.
היא בהתה בכיסא הגלגלים המקושט של ג׳ולי ולא אמרה דבר.
׳ואני חשבתי כמו מטומטמת שאמצא פה לפחות חברה אחת. כולם ככה, זה לא ישתנה. מוטב לי כבר לא לנסות. אני מבזבזת את זמני.׳ חשבה לעצמה ג׳ולי ודמעות עלו בעיניה. היא הדחיקה אותן בתקווה שלא יפרצו יחד עם הדמעות הכואבות שהדחיקה גם אתמול, שלשום… מאז שהחלו הניתוחים. היא לא רצתה להראות לכולם שהיא חלשה. היא נגבה את עיניה בשרוולי הסוודר הצהוב שלה, ומלמלה לדמעות הנאבקות בה: ״רק עוד רגע. אני אחזור הביתה. שם הכל יהיה בסדר.״ אבל היא ידעה שבבית תרצה להסתיר את בכייה מעייני אמה. כלומר – אין לה בעולם מקום בטוח. מקום שהיא יכולה לסמוך עליו.
״את בסדר?״ שאלה רונה בדאגה.
ג׳ולי כמעט התפתתה לקפוץ על ההזדמנות היחידה שלה בעולם לפרוק, לבכות בלי מצפון, אבל אז נזכרה שאין לסמוך על חברות מזוייפות. לא לפני שמוכיחים שהן באמת חברות טובות.
״כן,כן.״ אמרה ג׳ולי וחייכה חיוך מתוק. היא קיוותה שרונה לא ראתה את עיניה הנפוחות, אבל אז רונה אמרה: ״ זה בסדר לבכות, את יודעת.״ וג׳ולי הבינה שרונה כן ראתה.

שיעור נגמר.
ג׳ולי התאמצה להקשיב ככל יכולתה, אבל מחשבותיה הציפו אותה והסיטו אותה מהמסלול של ה״מצטיינת״ ששררה בו תמיד.