החיפוש אחר הזמן האבוד, פרק ראשון

פרק ראשון:
"בת'." אני מתעלמת מהקול הדקיק שקורא לי, ומתהפכת במיטתי בחוסר נחת. שמיכת הפוך המחוספסת מכסה אותי עד צווארי, ושורטת את גופי. אני לא רוצה לקום. אין לי כוח. אני חשה ביד מנערת אותי, אך ממשיכה להתעלם. אני לא קמה. ומדוע שאקום? היום הזה הולך להיות רגיל, כמו כל יום אחר. למה לטרוח, אם אני כבר יודעת מה יקרה היום בכל מקרה? עדיף להירדם, החלומות שלי הרבה יותר משעשעים מאשר המציאות. בחלומות שלי, אני יכולה לעוף, אני יכולה לרוץ, אני יכולה לצחוק, אני יכולה להפסיק לדאוג. אך לא במציאות.
"נו… בת'!" אני מנידה בראשי בחוזקה, ומכסה את אוזני בכרית הקשה, מנסה לאטום את הקולות שנמצאים במציאות, מחוץ לבועה השלווה של שינה חסרת סיוטים. בשעה שכזאת, לא אכפת לי אפילו, מי זקוק לעזרתי. אני משתוקקת לרגע של רוגע, והנה, קיבלתי אותו. אך למה הוא חייב לעזוב במהירות כזו? להתפוגג אל עוד יום ארוך של עבודה מפרכת, דאגות, עייפות, עצב וכעס.
"בת', קומי! בבקשה…" מבעד לכרית, אני מזהה את הקול שמתחנן אליי. אחי הקטן, ג'יימס. במהירות עצומה, אני שוכחת את כל מה שחשבתי לפי רגע, את כל הייאוש מהמציאות, מתעוררת לחלוטין מהחלום ופוקחת את עיני. כי הוא חשוב. והוא, הסיבה שאני קמה בכל בוקר. התקווה.
אני נאנחת ומרפה מהכרית, מהשמיכה, ומהשינה המתוקה. אני ממצמצת כמה פעמים, כדי להעלים את קורי השינה שמערפלים את חושי, ומביטה באחי, שעומד ליד מיטתי ובוהה בי בחיוכו התמים והמקסים.
אני מחייכת חזרה באוטומטיות, כך אני עושה בכל בוקר, כאשר אני רואה את פרצופו. אני מתיישבת במיטתי, ומתמתחת באיטיות מייסרת. אחי שותק בנימוס, ומתקרב אליי בדילוג זעיר, ורגליו היחפות מתופפות על רצפת העץ. איזה מתוק.
"בת', אני רעב." הוא מתלונן, ומתיישב לצידי על המיטה.
אני מצחקקת ופורעת את שערו הכהה. "מה אתה רוצה לאכול?" אני שואלת בנועם מאופק, חוששת מאוד לגבי האוכל שעוד נשאר לנו. מה הוא יאכל? אני מקווה מאוד שנשאר משהו… לא הייתי צריכה לאכול ארוחת ערב אתמול. ידעתי שזה רעיון רע. ארוחת צהריים מספיקה לגמרי.
"הממ…" ג'יימס מהמהם, בזמן שהוא חושב. על מה יש לחשוב בכלל? אין לנו מבחר מאכלים, בקושי יש לנו אחד. הלוואי שיכולתי לעזור לו. אני רוצה את הכל בשבילו. אבל אין לי את הכל. אין לי אפילו מעט.
"אולי אני פשוט אלך לבדוק מה יש?" אני שואלת, וקמה מהמיטה בקפיצה. ג'יימס עוקב אחריי, החיוך עדיין על שפתיו. אני בולעת את רוקי בחשש ונכנסת למטבח. אני בודקת את הארונות, ומחייכת. נשאר מעט לחם, וגם קוביית גבינה זעירה, וביצה. אני אכין לו סנדוויץ'. אני מורחת את הגבינה על הלחם במהירות ופונה אל ג'יימס, שיושב על הכסא ומחכה לי.
"ומה לגבי סנדוויץ' עם גבינה?" אני שואלת בחיוך, מרוצה מכך שאני מסוגלת להביא לו אוכל. אסור שהוא יישאר רעב. פניו של ג'יימס מאירות, והוא חוטף את האוכל מידי. אני מצחקקת, ומתיישבת לצידו. יש לו תאבון בריא. אני לא יודעת איך הוא מצליח להסתדר. אני נותנת לו סנדוויץ' כמעט בכל ארוחה, כמעט בכל יום, והוא עדיין מאושר. נדמה שלעולם לא אבין את עולמו של ילד, גם אם אני נחשבת לילדה, סך הכל בת שש עשרה.
"בת'…" ג'יימס פונה אליי, ומביט בי בדאגה.
"מה קרה?" אני שואלת מיד, ומושיטה יד כדי ללטף את זרועו.
"מה את אוכלת?" הוא שואל בעצב רגעי, ואני רק מחייכת. תחושה מרה – מתוקה מציפה אותי, אני לא יודעת מה לחשוב. אכפת לו ממני, אך הוא לא צריך לדאוג לגביי, אני צריכה לדאוג לשנינו. אם רק אמא ואבא היו כאן… אף אחד מאיתנו לא היה חייב לדאוג.
"אני כבר אכלתי, ג'יימי." אני משקרת כדי להרגיע אותו, אפילו לא מנסה להגיד את האמת. היא קשה מדי בשביל ילד בן חמש. אז עדיף לו לא לשמוע אותה. אני לא מסוגלת להגיד לו שאני לא מתכוונת לאכול היום. אני לא מסוגלת להדאיג אותו ככה, הוא בסך הכל ילד.
"מתי?" הוא שואל, ואני מתפללת שאצליח להחזיר את החיוך לשפתיו.
אך אין לי תשובה לשאלתו. הוא יודע שלא אכלתי הבוקר. הוא יודע שלא אכלתי בבוקר של אתמול, ובבוקר שלשום, ובבקרים הקודמים. אבל עד עכשיו הוא לא שאל אותי, עד עכשיו הכל היה בסדר, והוא לא תהה. ומה אני אמורה לענות לו עכשיו? שאני לא צריכה לאכול? הוא לא יאמין לי, ובמקרה הכי גרוע, יחליט שהוא לא זקוק למזון, גם. מה אני יכולה לענות לו? ש… אין לי תשובה. אז אני פשוט מביטה בו בהססנות, שותקת.
"הנה." הוא אומר, ומושיט לי חצי מהאוכל שלו. אני מחייכת ומנידה בראשי.
"אני אוכל אחר כך, אל תדאג." אני אומרת, לא רוצה לקחת לו אוכל. הוא קודם. וכשיישאר אוכל שהוא לא צריך, אז, אני אוכל.
ג'יימס מרכין את ראשו ומהנהן. הוא נוגס מהלחם, וחיוך זעיר מופיע על פניו. ג'יימס לעולם לא מפסיק להיות מאושר.
דפיקה בדלת. אני וג'יימס מביטים בדלת העץ הרעועה בפליאה, ג'יימס נרגש, ואני חושדת. מי לעזאזל דופק בדלת שלנו? אף אחד לא הגיע לכאן כבר שנתיים, מאז שאבא ואמא… מי זה יכול להיות? לא הזמנו אף אחד, לי אין שום חברים שיבואו ללא הזמנה, וג'יימס מעולם לא עזב את הבית. נכון? אני מביטה בג'יימס לרגע, אבל מבטלת את החשש מיד. ג'יימס הוא זהיר, הוא לא יצא מהבית כשאני לא כאן. הוא מקשיב לקולי, הוא בוטח בי, ואני בו.
אני קמה בחשש, לוקחת מהמטבח כף עץ קשה ומתקרבת אל הדלת. הדפיקה חוזרת על עצמה, ומבהילה אותי לרגע. יהיה בסדר. זה בטח סתם מוכר מדלת לדלת שהתבלבל בדרכו. אולי זה מישהו נחמד? וטוב? מישהו שהגיע לבקש עזרה. שודדים לא דופקים בדלת. ולמה שמישהו ישדוד אותנו? שום דבר רע לא יקרה. אני צריכה להירגע. אני מנמיכה את הכף ומסתירה אותה מאחורי גבי, אוזרת אומץ ופותחת את הדלת.
מולי עומד גבר בגיל העמידה, גבוה, שרירי, ומאיים. הוא לבוש בבגדים מכובדים של קפטן, ועל ראשו כובע מחודד, כמו של פיראט, רק יותר מפואר. עורו מעט שזוף, בגוון צהבהב, שערו אפור עם מעט גווני שחור, ועל לחיי וסנטרו מבצבצים זיפים חיוורים. הוא עומד בגב ישר, ומביט בי בהבעת פנים קשוחה.
"העלמה בת'אני טרנר?" הוא שואל, ואני בולעת את רוקי ומהנהנת.
מי הוא, ומה הוא עושה בביתי? מה קפטן, יכול לרצות ממני? עשיתי משהו רע? לא שזכור לי… לא עברתי על החוק כבר שנים. אני לא גונבת. אולי אני טועה. אני לא יודעת במאה אחוז מה הוא רוצה. ג'יימס מתקרב אליי בצעדים חרישיים ומהירים, ומתחבא מאחורי גבי, עיניו מציצות. אני תוהה אם עליי להשתמש בכף העץ, או שזה יחשב לפשע? להכות קפטן? אולי הוא לא קפטן! אולי הוא מחופש? אני צריכה להירגע. הכל יהיה בסדר. אני מתנהגת באופן מגוחך לחלוטין. הכל טוב. ג'יימס רגוע, הקפטן שעומד מולי רגוע, גם אני צריכה להיות רגועה. הכל… בשליטה.