החיים שלה משתנים פרק 16/ חלק 5

סאלי הסתכלה על עמית מזווית עינה. כשהוא פנה אליה קודם, הייתה לה הרגשה שהוא רוצה לדבר על הדיון שהתפתח מקודם, אך במקום זה הוא שאל אותה שאלה אחרת. היא תהתה אם הוא התבייש לדבר איתה על זה. בהתחלה כשהכירה אותו, סאלי חשבה שעמית לעולם לא מתבייש בפני אף אחד, אך היא כן צפתה בו נתקף בושה, אולם זה היה קורה לעיתים נדירות. היא חייכה לעצמה בהבנה, אולי זה המקרה איתו הפעם, היא חשבה.
"עמית?" היא אמרה. היא חשבה שאם עמית אכן מתבייש, אולי זה יהיה טוב שהיא תפתח את הדיון קודם.
עמית התעלם ממנה. הוא הרגיש שכולם סביבו חושבים שיש לו רגשות לסאלי אז לרוב הוא מרגיש את הצורך להתעלם ממנה יותר, כדי שהיא עצמה לא תחשוב בטעות שהוא מחבב אותה, מה שהוא לא…
סאלי כחכחה בגרונה. "עמית, אמא שלך עובדת?"
"למה את שואלת?" הוא שאל כשפניו מופנות עדיין אל מחברתו.
"פשוט מקודם -בדיון על המאמר- אמרת דברים די יפים, ותהיתי אם יש לך אמא עובדת… כי זה היה די קשור לנושא." סאלי אמרה והסתכלה על מחברתו של עמית. עמית כתב רק את נושא המאמר ותו לא.
"כן, אמא שלי עורכת דין." עמית אמר והשתדל לא להסתכל על עיניה.
"וואו, זה נהדר!" סאלי אמרה, נדהמת. היא הרהרה למה הם אף פעם לא דיברו על המשפחות שלהם אחד בפני השני.
עמית כחכח בגרונו ושתק לכמה רגעים. "ובמה… במה אמא שלך עובדת?"
"מעולם לא אמרתי שאמא שלי עובדת." סאלי אמרה.
"אה, אז היא לא עובדת?" עמית שאל.
"היא כן עובדת." סאלי ענתה.
עמית בהה בסאלי לכמה שניות ואז אמר, "תגידי, את רוצה לריב מכות? אז למה את גוררת אותי לתוך המעגל המחורבן הזה?? תגידי שאמא שלך עובדת וזהו." הוא נענע את ראשו.
סאלי צחקה. "אמא שלי פקידה בבנק."
"אה." עמית אמר. "ו…" הוא הרהר לשנייה. "וזה כאילו, מציק לך שאבא שלך היה מקבל יותר כסף מאמא שלך גם אם הוא היה עובד באותה עבודה כמוה?"
"כלומר, יש כמה סיבות לעובדה הזו, אבל כן." סאלי אמרה. "גם לך זה מציק?"
עמית תהה אם להביא לסאלי תשובה קצרה ומייבשת, אך הוא גילה שהוא רוצה לדבר איתה יותר.
הוא חשב לכמה שניות, כחכח ואז אמר, "כן. אמא שלי מתמיד עבדה קשה ונתנה את כולה לעבודה שלה, ולדעת שהיא עדיין מקבלת פחות כסף מהגברים שעובדים באותה עבודה כמוה פשוט מעצבן אותי. אחותי גם… לא באלי לחשוב על הבנים בכיתה שלה שישתכרו יותר ממנה בעתיד רק בגלל שלהם יש זין."
"עמית!" סאלי כיסתה את פיה. לרוב היא שומעת אותו מדבר בגסות כזו עם חבריו, אבל היא אף פעם לא התרגלה לזה…
"תפסיקי להגזים." הוא גלגל את עיניו.
"אני לא… בכל מקרה, אני מבינה אותך." סאלי אמרה והסתכלה לתוך עיניו הכחולות והבהירות של עמית.
עמית חייך לשנייה אל סאלי, אך כששם לב למה שהוא עשה הוא ישר הוריד את חיוכו מפרצופו וכחכח.
"וואה. רגע, רגע, חייכת? חייכת אליי הרגע? יש לך לב לחייך?"
"תסתמי." עמית אמר.
סאלי צחקקה.
ירין בהה בסאלי ובעמית המדברים ביניהם. סאלי חייכה אל עמית כמו שהיא מחייכת אל כולם, היא התעניינה בעמית כמו שהיא מוצאת עניין בכולם, היא צחקה עם עמית כמו שהיא צוחקת עם כולם… והיא… הסתכלה על כולם כפי שהיא מסתכלת על ירין. הוא עצמו לא היה מיוחד בעיניה של סאלי, הוא הבין. סאלי רואה בו חבר… ידיד… כמו כולם.
הוא לא הבין מה גרם לו לחשוב שסאלי רואה אותו יותר מחבר. האם הוא רצה שזאת תהיה המציאות כל כך חזק שהוא התחיל להזות אותה? לא… אבל, הוא חשב, הצורה בה היא מסתכלת עליו… זה לא יכול להיות, הוא אמר לעצמו. מחשבות רבות עברו בראשו וירין לא זכה למנוח. הוא קבע לעצמו שידבר עם סאלי היישר לאחר השיעור. הוא חייב לקבל תשובות לשאלותיו שמכרסמות בו ללא חדל.
"לא פלא שאת סבלנית כל כך עם כל כך הרבה אחים…" עמית אמר וניסה להשאיר את טון דיבורו משועמם. הם שניהם המשיכו לדבר על משפחותיהם וסאלי הרחיבה על משפחתה.
סאלי משכה בכתפיה. "אולי תוכל לבוא לבקר אצלי, למרות שרוב הסיכויים הם שאחים שלי יציקו לנו…"
"מה? מי רוצה בכלל לבוא לבית שלך? את חושבת שאני עד כדי כך משועמם?" עמית התיז כמעט מיד, אבל האמת הייתה שהוא כן רצה לבקר בביתה של סאלי. הוא כן רצה שאחיה יפריעו להם או יציקו לו בשאלות בלתי נגמרות. הוא כן רצה שסאלי תצטרך לנעול את דלתה עליהם או שאחיה יניחו שהם בני זוג. אבל מצד שני כל זה לא נכון, כי עמית מעולם לא היה מאחל לרעיון מחורבן שכזה…
"רק הצעתי… אתה לא חייב להיות מרושע. אני הייתי… בבית שלך, אז חשבתי שתרצה לראות את שלי." סאלי אמרה. היא קלטה את עיניו של ירין צופות בה אך הן נעלמו ברגע שהבחינה בהן.
עמית דמיין פעם נוספת. הוא דמיין איך זה ירגיש לעלות עם סאלי לאותו האוטובוס רק שהפעם הם ירדו באותה תחנה. הוא תהה אם יירד עליהם גשם בזמן שיזדרזו להגיע אל ביתה. ואז מביתה בטח יעלו הקולות של אחיה הקטנים- סאלי בדיוק אמרה לו כיצד שני אחיה הקטנים רבים כמעט בכל דקה ביום. הוא צחק לעצמו כשדמיין איך סאלי תפריד בין אחיה הקטנים בזמן שהוא מתאפק לא לצחוק.
"מה מצחיק?" סאלי שאלה בסקרנות.
עמית הפסיק לצחוק כמעט מיד. "הפרצוף שלך."
"ממש מצחיק." סאלי אמרה וסידרה את שיערה קלות. היא תהתה אם אכן פרצופה נראה מוזר.
"אני יודע." עמית אמר ונעמד. הוא הכניס את מחברתו ואת קלמרו לתוך תיקו.
"מה אתה עושה? עוד לא נגמר השיעור." סאלי אמרה.
"נמשיך בשעתיים הבאות מהיכן שהפסקנו." המורה ללשון אמרה ויצאה מהכיתה עם תיקה וכשדפים בידה.
"אבל עוד לא היה צלצול." סאלי אמרה לעמית בדיוק שפעמון בית הספר צלצל.
"חנונית." עמית הקניט אותה.
"פחח." סאלי פלטה, אך לא הכחישה. היא נעמדה גם היא. היא החזירה את ציודה לתיקה וקראה לעבר עמית, "חכה לי!"
"אני לא מחכה לך." עמית המשיך ללכת, אך באיטיות מה.
"סאלי?" ירין שם את ידו על שולחנה של סאלי.
היא הסתובבה לעברו. "ירין." סאלי חייכה. "אתה בא?"
"לא, אני… אפשר לדבר איתך?" הוא אמר.
"כן, ברור." סאלי אמרה ובחנה את פניו של ירין. הוא נראה מבולבל בעיניה, כאילו דבר מה מטריד אותו.
"לאן אתם הולכים?" עמית שאל.
"אנחנו הולכים לדבר רגע. אתה תהיה בקפטריה?" סאלי שאלה את עמית, אך במקום לענות לה הוא פשוט יצא מהכיתה מבלי לומר דבר.
"הוא כנראה יהיה בקפטריה." ירין אמר לסאלי שהסתכלה על גבו המתרחק של עמית.
"כן, כנראה." סאלי אמרה. "בכל מקרה, איפה אתה רוצה לדבר?"
"בואי אחרי." ירין אמר כשהוא מתקדם אל היציאה מהכיתה.
סאלי צעדה אחרי ירין. מטר הגשם עוד לא התחדש וסאלי קיוותה שהמצב ישתנה בקרוב. גשם היה בין הדברים היפים שהיא אי פעם זכתה לשמוע ולראות בחיים האלו.
הם עשו פנייה, ואז עוד אחת. קולות צעדיהם הדהדו יחד עם קולות התלמידים האחרים שחלפו במסדרון. ואז הם עצרו.
ירין עמד מול חדר מועצת התלמידים. הוא פתח אותה, הסתכל קצרה לתוך המקום ואז סימן לסאלי להיכנס אחריו לתוך החדר.
"וואו, כל כך שקט." סאלי אמרה בעדינות, כאילו פחדה לפגוע בדממה ששררה שם. לרוב כשהיא נמצאת בחדר הזה, ישנן מלא הרמות קול וויכוחים בין חברי מועצת התלמידים. לדעתה, המקור שגורם לוויכוחים בין חברי מועצת התלמידים הוא חוסר הכבוד של שכבה אחת לשכבה האחרת. שכבת י"ב אף פעם לא באמת מעוניינת ברעיונות שיש לשכבות האחרות להציע, שכבת י' תמיד נכנסת בדברים של התלמידים האחרים ויש התעלמות מוחלטת כלפי שכבות ז' וח'.
אבל לא היה בידה מה לעשות, כשניסתה לדבר על המצב ששרר בין משתתפי מועצת התלמידים אף אחד לא באמת לקח את דבריה ברצינות…
"כן, לגמרי שליו כאן." ירין הגיב, קוטע את מחשבותיה של סאלי.
הוא ישב בכיסא סביב השולחן. סאלי התיישבה לידו ושמה את ידיה על השולחן הארוך שהיה בצורת אליפסה. היא נתנה מבט קצר במדף הספרים שהיה מאחוריה ואז הסתכלה על ירין.
היא כחכחה בגרונה ושאלה בהיסוס, "זאת לא הולכת להיות שיחה רצינית מדי, נכון?"
"אני… האמת שכן? יש לי רק כמה דברים לברר איתך. הם די חשובים לי." ירין היסס. עכשיו שהוא בחדר לבד עם סאלי ויכול לשאול אותה כמה שאלות שירצה הוא דווקא החל להתחרט. אולי זה לא שווה את זה? אולי ליבו ישבר, למרות כל מאמציו להקשיחו? אולי סאלי תצחק מול פניו? אולי סאלי לא מחבבת אותו בחזרה, כפי שהוא חושש? אולי… אולי…
"ירין? הכל בסדר? שאלתי על מה אתה רוצה לדבר." סאלי אמרה אחרי שירין לא הגיב לה לראשונה.
"אני…" ירין היסס. טוב, זה ממש לא הלך כפי שתכנן. כמעט תמיד לפני שנתו, ירין היה מדמיין בעיני רוחו איך הוא ידבר אל סאלי בביטחון והתשובות הרצויות שלו יבקעו מפיה. אבל… אבל עכשיו ירין מסתכל על סאלי ולשונו כאילו נדבקה לחכו.
"ירין, הכל בסדר?" סאלי שאלה בדאגה.