החיים שלה משתנים פרק 16/ חלק 14

חלף לו הזמן בכיתה והתלמידים המשיכו בעבודות הכתיבה שהמורה הקצתה להם, רק עמית לא הראה שום סימנים שהוא מתכוון לעשות את העבודה. הוא שם את ראשו על משטח העץ ובהה באחד המושבים מהשורה הראשונה, האחד שבו ישב ירין. הוא תהה מה קורה איתו, אבל הטיפש הזה לא שופך דבר.
טוב, אמר לעצמו עמית, בטח כשיגמר היום יתגבר ירין על מה שעבר ויספר לו הערב או מחר.
ואז ירין סובב את ראשו אל השורה האחרונה של המושבים, הוא נעץ את מבטו במושב שבו ישב עמית וקלט שהוא בהה בגבו. הייתה לו הרגשה שמישהו מסתכל עליו.
ירין עדיין היה במצב רוח ירוד, הוא לא ידע מתי יפסיק להרגיש כך. הוא רק התפלל שזה יעבור מהר, אבל עננת הדיכאון שפקדה אותו לא נראתה כאילו היא הולכת לעזוב בזמן הקרוב. הוא נקב את מבטו בעיניו של עמית שעדיין צפו בו. כאילו שואל אותו 'מה?' מבלי להוציא שום מילה מפיו.
עמית המשיך להסתכל על ירין ומהר מאוד, ומבלי שהשניים תכננו, זה הפך לקרב מבטים. הראשון להסיט את מבטו הוא המפסידן.
זה הרגיש נצח, ובדיוק כשעמית היה בטוח שהשיעור לא יגמר בחיים, פעמון בית הספר צלצל. כל התלמידים התרוצצו בכל הכיתה. תלמידה אחת הולכת מסוף הכיתה אל שולחן המורה בעוד אחר עושה את דרכו אל סוף הכיתה כדי לקחת את תיקו. התלמידים החלו לדבר בקול לצחוק ולצאת מהכיתה בזמן שהמורה ללשון בירכה אותם ליום טוב.
הכיתה החלה להתרוקן אך ירין ועמית המשיכו בקרב המבטים שלהם, נעמדים שניהם ומפנים את ציודם מבלי להפנות את מבטם.
מאי וטוהר שסיימו להתארגן כבר העבירו את מבטם בין עמית וירין. מה הם עושים לעזאזל?
"הולכים לבקר את עמית, נכון?" סאלי אמרה וירין הסיט את מבטו בכדי להסתכל לשנייה בסאלי.
"תמות!" עמית אמר לירין בצהלה כשהבין שניצח בקרב המבטים. הוא עשה ריקוד קצר כדי להפגין את שמחתו.
ירין הוציא אנחה ועבר את סאלי, מתנגש בה קלות בכתף.
למרות שהסיכויים של ההתנגשות של ירין בסאלי היו יכולים להיות מקריים לחלוטין, טוהר עדיין הרגיש שזה היה יכול להיעשות בכוונה. כלומר, ירין אפילו לא עצר בשביל להתנצל, אפילו לא להביט בה לשנייה. הוא צפה בירין יוצא מן הכיתה ותהה אם ירין מרגיש טוב היום.
סאלי כחכחה. "טוב, בואו נלך." היא כמעט ולא התייחסה להתנגשות הקטנה שלה עם ירין. זאת אומרת, זה הרי ברור שזה היה בטעות.
הארבעה הלכו אחרי ירין, ועמית העביר את מבטו בין גבו של ירין לפרצופה של סאלי. אם מקודם הוא חשד שירין רב עם סאלי, אז עכשיו הוא משוכנע. השאלה הייתה, על מה הוא וסאלי יריבו?? הרי הם חברים כל כך קרובים, וסאלי היא האדם האחרון שתרצה לריב. הוא גירד את עורפו. מה אם… עמית חשב לעצמו, ירין רב עם סאלי ולאו דווקא ההפך? כיוון כשחושבים על זה, סאלי נראתה כאילו דבר לא מפריע לה, אין בפניה שום סימנים לעצבות או דכדוך. וביד השנייה הוא הכיר את ירין, ולכן ידע שלירין יש נטייה להרגיש חוסר נוחות ממצבים מסוימים ואז זה יכול להוביל אותו לכעס מתפרץ או עוינות, למשל כמו עכשיו.
אז אם אכן ירין הפך עוין כלפי סאלי, השאלה שהכי הגיונית לשאול היא איזה מצב של חוסר נוחות גרם לירין להיות בריב עם סאלי? מה יכול להפריד בין ירין, ירין! לסאלי? השאלה הזאת המשיכה להציק לו, אבל הוא ידע שאם ינסה לפתוח את הנושא עם ירין עכשיו, ירין רק יסתגר ולא יפתח יותר מדי.
"אני אביא לו זמן…" עמית מלמל.
"מה אמרת?" טוהר הרים את גבתו בסקרנות.
"לא דיברתי אליך, טיפ-" ולפני שהעליב עמית את טוהר, עצר בעד עצמו. הוא הרי צריך את העבודה בלשון מטוהר, ולכן הוא צריך לקלל אותו פחות. לפחות היום. הוא כחכח במקום.
"אתה חושב שאם תקלל אותי פחות אני אתן לך להעתיק בלשון? שכח מזה, טיפש." טוהר אמר. הוא לא נהג להשתמש בהעלבותיו של עמית, אך עכשיו שהשתמש באחת ועוד על עמית עצמו- זה הרגיש די טוב.
"איך קראת לי?" עמית אחז בתיקו של טוהר והחל להרים את ידו.
סאלי דקרה את מותנו של עמית באצבעה. היא רצתה להסיח את דעתו של עמית מטוהר כדי שיוכל להתחמק ממנו.
"מה את עושה??" עמית עזב את טוהר ופנה להסתכל בסאלי. משום מה מגעה העביר בו צמרמורת.
"אופס." היא אמרה והסתכלה על טוהר.
עמית עקב אחרי מבטה וקלט שטוהר מתרחק ממנו בריצה.
"חתיכת שמן!" עמית קרא מאחורי טוהר ורץ אחריו.
סאלי ציחקקה ולמשמע הדבר קפץ ירין את כתפיו. זה הזכיר לו את אותו הרגע בכיתה. כשהיה עם סאלי. הוא נזכר כמה היה לו קר באותו הרגע, והוא התחיל להרגיש את הקור מבעד למעילו גם עכשיו.