החיים שלה משתנים פרק 16/ חלק 13

"תתיישבו מהר," אמרה המורה ללשון לסאלי ולטוהר שנכנסו בדיוק לכיתה. "אנחנו ממשיכים עם המאמר שהתחלנו בשיעור הקודם."
סאלי וטוהר התיישבו מאחורי עמית והוציאו את ציודם בעוד מאי העבירה את מבטה מירין לסאלי, ואז מסאלי לירין, ואז שוב פעם. ממש כמו במשחק טניס.
"אתה עדיין פגוע?" מאי שאלה את ירין. שניהם ישבו בשורה הראשונה של הכיתה, רחוק מהתלמידים שישבו רובם בקבוצות בסוף הכיתה. "אתה יודע שהיא כנראה לא התכוונה…"
מאי הכירה טוב את ירין, לכן ידעה עד כמה פגוע הוא היה- גם אם לא דיבר בדיוק.
"אני פגוע?" ירין אמר כמעט בגועל. "למה שאפגע?"
"נו באמת, ירין. רואים לפי הפרצוף שלך." היא הצביעה על פרצופו, כמעט דוקרת את עינו עם אצבעה.
"טוב, מה שתגידי. אין לך איזה מאמר לעשות?" ירין הצביע עם עפרונו על מחברתה של מאי. לאחר מכן הוא הסב את מבטו ממנה וקירב את עפרונו אל המחברת. הוא לא יכל להתרכז בעבודה, גם אם העמיד פנים שהוא יודע מה הוא עומד לכתוב. כל מה שמוחו עשה היה להריץ את שיחתו האחרונה שלו עם סאלי ומה היה יכול להגיד אחרת.
הוא דפק בשולחן בפתאומיות בחוסר נחת כשנזכר בצחוקה האכזרי של סאלי. זה בעצם לא היה משנה את המצב אם היה אומר דברים אחרים בשיחה, זה לא היה משנה את העובדה שסאלי לא חולקת את אותן הרגשות שהוא מרגיש כלפיה.
"מה יש לו זה?" עמית שאל את עצמו כשירין דפק על שולחנו. הוא סובב את מושבו אל סאלי וטוהר שלא היו עסוקים בעבודה, אלא בדיבור על נושא שיחה שלא היה קשור לשיעור.
עמית צפה בטוהר כאשר גיחך ממשהו שסאלי אמרה, כנראה בדיחה גרועה, חשב.
"היי!" הוא פנה אל השניים משום מקום בקול תקיף.
"מה?" טוהר וסאלי ענו פה אחד.
"לא שמעתם? המורה אמרה שממשיכים בעבודה." עמית אמר. לא באמת עניין אותו שהשניים לא מרוכזים בעבודה, הוא פשוט שם לב ששניהם פתאום התחילו להתקרב זה לזה ומשום מה זה עצבן אותו.
"כן, נכון, אז למה אתה לא עושה את העבודה?" טוהר שאל את עמית.
"אתה אומר לי מה לעשות??" עמית שאל באיום אך נשבר לו הקול בסוף השאלה, מה שהרס את אפקט האיום.
"מה- לא." טוהר אמר וסאלי פרצה בצחוק, ואז טוהר אחריה.
"תשתקו! מה מצחיק אתכם??" עמית שאל ביותר כעס, מה שגרם לשניים לצחוק יותר.
אביעד הופיע ליד עמית וסובב את מושבו אל טוהר וסאלי גם כן. "היי לכולם."
עמית שם לב לחיוך שאביעד שלח לסאלי וזה עיצבן אותו יותר משני הטמבלים שצחקו מולו. "תסתום גם אתה." הוא אמר לאביעד.
"לא יאמן. כזה גס רוח. כולה באתי להעתיק את העבודה." אביעד אמר ואז פנה לעמית. "לא ממך, אני יודע שאין לך מוח בשביל לעשות את זה."
עמית גלגל את עיניו אל אביעד, בעיקר כי ידע שהוא באמת לא עשה שום דבר חוץ מלכתוב את כותרת העבודה.
"בכל מקרה, טוהר או סאלי…" אביעד האריך את שמה של סאלי. "רוצים להביא לי להעתיק את העבודה שלכם?"
טוהר תהה לעצמו. הוא לא באמת חבר של אביעד, ואין לו סיבה לתת את העבודה שעבד עליה למישהו שלא טרח כלל. הוא עמד לסרב, אך סאלי הנהנה.
"בטח." היא אמרה וטוהר בהה בה. "אבל תשנה קצת את מה שכתבתי."
"אל תדאגי." אביעד אמר והסתכל על מעילו שסאלי לבשה.
"אה!" סאלי אמרה בבהלה כשקלטה היכן עיניו של אביעד ממוקמות. היא פשטה את המעיל ואמרה, "הייתי צריכה להביא לך את זה קודם."
טוהר העביר את מבטו בין השניים. הוא אפילו לא שם לב שהמעיל שסאלי לובשת אינו שלה. ליבו קצת נצבט בקנאה והוא ניסה להתעלם מכך.
"מה- את רצינית?? שמרי את זה אצלך!" אביעד התעקש.
"זה שלך!" סאלי מסרה לידו את המעיל.
"תשאירי את זה אצלך." אביעד דחף את המעיל חזרה אליה.
"לא לא." סאלי דחפה את המעיל בחזרה.
"את תתקררי." אביעד החזיר את המעיל לידיה של סאלי.
"אותו דבר לגביך." סאלי אמרה והטון הדואג שבו דיברה גרם לעמית לאחוז במעילו של אביעד ולזרוק את זה לאחור.
"עכשיו אין מעיל." עמית אמר בחיוך מעצבן ושילב ידיים.
"מה?" עמית שאל כשראה שטוהר מתאפק לא לצחוק וסאלי מורידה את עיניה לשולחן. מאחורי השניים הסתכלו עוד תלמידים אל מאחורי גבו של עמית. "מה??" הוא הרים את קולו והסתובב לאחור.
"עמית!" המורה ללשון קראה בקול כשהיא מורידה מראשה את המעיל של אביעד.
"אה שיט." עמית מלמל.
"לסוף הכיתה." המורה אמרה לעמית בכעס, היא רצתה להפריד אותו מחבריו כדי שלא יעשה מעשי ליצנות כאלה יותר, לפחות לא בכיתה שלה.
עמית ידע שאין טעם להתווכח. הוא קם ממושבו וגלגל את עיניו לסאלי, כאילו הייתה הסיבה לעונש שלו.
בכיתה השתרר שקט. סאלי כחכחה בגרונה והמשיכה בעבודתה, וכך גם עשה טוהר.
אביעד הזיז את מושבו ליד סאלי כדי שיוכל להעתיק את עבודתה טוב יותר.
"אתה רוצה אולי לצלם את המחברת שלי וככה יהיה לך נוח יותר להעתיק?" סאלי לחשה לאביעד. היא לא רצתה שהמורה תשמע אותה, והכיתה עדיין הייתה דוממת. אך למרות שלחשה, עדיין שמעו זאת גם מסוף הכיתה.
"לא, זה בסדר." אביעד אמר בחיוך. הוא לא רצה לאבד את התירוץ להישאר כך קרוב לסאלי.
ולפני שסאלי הספיקה לענות לאביעד, דחף טוהר את מחברתו אל עבר אביעד. "קח, אתה יכול להעתיק את שלי…" הוא אמר. הוא לא ידע למה בדיוק עשה זאת, אך התנחם מהעובדה שעכשיו לא תהיה לאביעד סיבה מספיק טובה בשביל להיות כך קרוב לסאלי. זאת אומרת, הוא היה כל כך קרוב אליה שמרפקיהם נגעו אחד בשני!
"זה בסדר, אני מסתדר." אביעד הניד בראשו לשלילה.
"בטוח…?" טוהר שאל.
"מאה אחוז." ובדיוק כשאביעד ענה מאי הופיעה משום מקום.
"בואי שבי איתי." מאי אמרה לסאלי והצביעה אל שולחן נטוש בסוף הכיתה. האווירה המלנכולית של ירין החלה לעצבן אותה, והעובדה שהוא לא דיבר איתה על זה לא תרמה.
"בטח," סאלי חייכה ונעמדה. היא לקחה את ציודה והיא ומאי התיישבו במקום עליו הצביעה מאי קודם.
"לגבי העבודה, אחי…" אביעד אמר לאחר שהבין שהוא לא יכול להעתיק מסאלי יותר.
"לא." טוהר אמר בקור והתחיל ללמוד למבחן הקרוב בכימיה.
"נו באמתת!" אביעד אמר בייאוש.