החיים שלה משתנים פרק 16/ חלק 11

"למה את עוקבת אחריי?" עמית שאל פתאום בקול את סאלי ששמה את תיקה על השולחן שסביבו ישב עמית.
"אני לא עוקבת אחריך, אנחנו תמיד יושבים לאכול ביחד." סאלי אמרה לעמית בגבות מורמות.
עמית פתח את פיו בכדי לענות, אבל הוא ידע שסאלי בעצם צודקת. הם כמעט תמיד יושבים לאכול ביחד.
כשראתה שעמית לא עונה, היא התיישבה מולו, סביב השולחן העגול. השולחן היה קפוא וידיה של סאלי נרתעו כל עת שנגעו בשולחן המתכתי.
"אהמ…" סאלי כחכחה בקול כשהדממה חנקה אותה ואת עמית. היא הוציאה את ארוחת הצהריים שלה שהייתה כריך שוקולד.
עמית הרים את גבתו. "מה?" הוא היה שקוע במחשבות לגבי ירין וסאלי הרגע הוציאה אותו מן הפוקוס שלו.
"מה מה?" סאלי שאלה בתום את עמית.
"מה מה מה?" עמית החל להתעצבן עם כל 'מה'. "את כחכחת בכוונה."
"אני לא…" סאלי אמרה וכחכחה מיד לאחר מכן. היא נגסה בכריך שלה.
עמית פתח את פיו בכדי להמשיך להתווכח, אך כשראה את התום שאפף את פניה של סאלי הוא וויתר. "את…" הוא נאנח וגלגל את עיניו. במקום זאת הוא בחן את פניה של סאלי לרגע נוסף.
"רבת עם ירין?" הוא שאל אותה ישירות.
סאלי נגסה את לשונה בטעות בגלל השאלה הפתאומית. "אאוץ'!" היא פלטה. מאיפה… מאיפה באה השאלה הזאת? האם ירין דיבר עם עמית, היא תהתה לעצמה. ואם אכן הספיק ירין לדבר עם עמית, מה אמר לו?
עכשיו כשחשבה על זה סאלי, גם מאי דיברה איתה לגבי ירין, לגבי השיחה שחלקו. האם סיפר ירין גם לעמית על שיחתם? קור התחיל להתפשט בגבה. האם סיפר את שיחתם גם לטוהר? שיחתם לא הייתה בעלת אופי פרטי שעליו צריך לשמור בסוד, אבל… ירין נראה עצוב בסוף שיחתם וסאלי חשדה שאולי אלו היו מעשיה שלה שגמרו לו להרגיש כך… אז אולי ירין הסתובב בין החברים שלהם וסיפר להם איך סאלי לא התנהגה אליו כראוי, כיצד היא גרמה לחיוכו להתעקם ולהתכער?
"הא?" עמית אמר לסאלי כאשר שתקה, מזכיר לה את השאלה אשר שאל. היא נראתה שקועה עמוק במחשבות. אז לגמרי קרה משהו ביניהם, חשב עמית לעצמו.
"לא, ברור שלא רבנו!" אמרה סאלי, מזועזעת. היא לא יכלה להעלות את המחשבה הזאת על דעתה. "מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?"
"ירין מתנהג מוזר ואת נראית כאילו מישהו הרביץ לך כשהזכרתי ריב בין שניכם."
"אני… לא נראית כאילו מישהו הרביץ לי…" סאלי אמרה לאט וזה גרם לחשד של עמית רק להתעצם.
"פשוט ספרי לי מה קרה." עמית אמר ובהה לתוך את עיניה, אבל מהר מאוד הסיט את מבטו מטה אל כריכה.
"לא לא." סאלי אמרה כאשר נזכרה בפרצופו של ירין. היא בעצמה לא ידעה איך להסביר את מה שקרה… כלומר, כל מה שקרה זה שהיא וירין דיברו ואז הוא התחיל להתעצב. רגשות אשמה התחילו לנגוס בה חזק יותר, מה היא עשתה לירין המסכן?
"נו." עמית דחק בסאלי. "ספרי."
"אוקי…" היא נכנעה כמעט מיד, היא חשבה שזה יהיה עדיף אם תספר לעמית מה קרה מנקודת המבט שלה וכך אולי עמית לא יגיע להנחות מופרכות לבד…
"נו?" עמית שם את ידיו על השולחן הקר. הוא גחן אל סאלי בסקרנות, מצפה לשמוע את מה שיש לה לאמר.
"זה לא משהו רציני," סאלי אמרה לפני כהקדמה. "זה פשוט… שאני וירין דיברנו ואז בסוף השיחה זה היה נראה כאילו הוא עצוב…"
"מתי דיברתם?" עמית שאל בזמן שקימט את גבותיו.
"אמ, אחרי שיעור לשון, בהפסקה." סאלי הזכירה לעמית.
"אה…" עמית אמר. הוא נזכר בצביטת הקנאה שהרגיש כאשר סאלי הלכה עם ירין במקום איתו.
סאלי הנהנה ועמית שאל, "על מה דיברתם שהוא נהיה עצוב?"
"סתם…" סאלי אמרה והתרכזה בחולצת המדים של עמית. "דיברנו על… הקשר בינינו או משהו…? אוף, אני לא יודעת…" היא אמרה בתסכול.
עמית התכוון לשאול אותה שאלות נוספות, אך כשראה את הייאוש בפניה הוא וויתר. הוא תהה למה התכוונה סאלי כאשר אמרה שהיא וירין דיברו על הקשר ביניהם. כמעט נשמע כאילו ירין מנסה להתוודות בפני סאלי…
"בוא נדבר על משהו אחר." הציעה סאלי כאשר ראתה את פרצופו החושב של עמית.
עמית גלגל את עיניו, כאילו ניסה להראות כמה משועמם הוא בחברתה. "על מה?"
"בוא נדבר על הטיול הקרוב." סאלי אמרה וחיוך התחיל לטפס אל שפתיה.
עמית פלט גיחוך כאשר ראה את חיוכה הטיפשי של סאלי. "מה יש כבר לדבר על הטיול? אני לא יודע עליו שום דבר."
"טוב, אני לא יודעת עליו הרבה גם…" סאלי אמרה כאשר בחנה את שיערו הזהוב של עמית. "אני כן יודעת שהוא נמשך שלושה ימים ואנחנו הולכים לישון ב-"
"הייי!" נטלי הופיעה מאחורי סאלי בפתאומיות.
סאלי שמה את ידה על חזה בבהלה. "היי נטלי."
"…היי." נטלי הכריחה את הצלילים לצאת מפיה. היא לא זכרה מתי היא התחילה לשנוא כך את סאלי. אולי זאת הייתה העובדה שסאלי תמיד קרובה לעמית…
עמית לא טרח להגיד דבר לנטלי. הוא בהה בתיקה שהיא החזיקה בידה הימנית ותהה מה הבעיות שלה עם סאלי. היא בטח מקנאה בה, הוא חשב לעצמו… ואז ישר חזר בעצמו- אין בסאלי שום דבר השווה לקנא בו בכל מקרה, הוא חשב בהכחשה…
"אז על מה אתם מדברים?" נטלי התיישבה ליד עמית. היא הריחה את ריח המנטה שנדף ממנו וחייכה לעצמה.
"זוזי רגע," עמית ביקש מנטלי והחווה למקום שישבה בו.
"אה, בטח." נטלי זזה מן המקום שלה לרגע. היא חשבה שעמית התכוון לנקות את המקום שעליו היא ישבה. איזה נחמד עמית, היא חשבה לעצמה בחולמנות.
עמית שם את תיקו בינו ובין נטלי כמחיצה. לאחר מכן הוא התנהג כאילו שום דבר לא קרה.
"וואו…" סאלי לחשה, "זה היה די מרושע…"
נטלי כפתה צחקוק. "איזה הומור מצחיק יש לך." היא אמרה לעברו.
"מה אמרת על הטיול?" עמית שאל את סאלי, מתעלם מדבריה של נטלי.
סאלי החטיפה מבט אל נטלי. היא שמה לב שעמית מתנהג בקור מוגזם אל נטלי, היא תהתה אם נטלי שמה לב לכך.
"אני יודעת שהטיול יהיה שלושה ימים וגם שנישן במל…-" לפני שסאלי סיימה את דבריה, תלמידה התיישבה קרוב אליה, ממש צמוד.
סאלי הסתכלה על אותה התלמידה. שיערה היה בצבע חום בהיר, הוא היה מטופח מאוד והאיפור על פניה של נעשה בקפידה.
התלמידה התעלמה מסאלי, אף על פי קרבתה הפיזית המוגזמת לסאלי. היא מתחה את ידיה אל עבר עמית. "אתה יודעע?" היא אמרה בקול צווחני, "ראינו אותך שבוע שעבר בחדר כושר עם חבר שלך, אני ויעל."
"באמת?" עמית ענה, ומבלי להתאמץ הוסיף טון פלרטטני לקולו.
"כןן." הנערה נמסה. "יש מצב אני הולכת להירשם לאותו חדר כושר…"היא הרימה את עיניה אל עמית.
"נחמד, אולי אני אעזור לך." עמית הוסיף קריצה.
"חסר לך שלאא." היא ענתה. "הנה יעל, הסתומה הזאת." היא החוותה בידה לעבר נערה קטנת גוף שסירקה את שיערה החום והחלק בידה. יעל התקרבה אל השולחן שישב בו עמית.
"אתה יודע שראינו אותך בחדר כושר." יעל כיסתה את פיה וצחקקה.
"סיפרתי לו כבר, יא טיפשה." חברתה של יער אמרה ואז עשתה עיניים לעמית.
"אההה." יעל ציחקקה שוב פעם, כאשר היא מכסה את פיה.
סאלי גירדה את שיערה במבוכה.
"בכל מקרה," נטלי אמרה וגילגלה את עיניה. "דיברנו על הטיול." היא הזכירה לעמית.
"אה, הטיול המפגר הזה." הנערה שישבה ליד סאלי אמרה. "עדיף להבריז לקניון."
"נשמע משעמם." סאלי פלטה בלי שחשבה בכלל.
הנערה שישבה לצידה הסתכלה עליה כאילו זו הפעם הראשונה שהיא ראתה אותה. "אבא שלך משעמם." היא שמעה על סאלי רבות. היא לא הבינה למה כל כך הרבה תלמידים מדברים עליה. סאלי נראתה תלמידה כמו כולם, אפילו יותר משעממת מתלמיד רגיל. היא לא אהבה בנות כמו סאלי- הן תמיד נראו לה מוזרות, חסרות לוק או משעממות.
סאלי ציחקקה במבוכה, כשזה ברור לעין שאין בפיה מה לומר כתגובה.
"אמא שלך משעממת יא טיפשה." עמית אמר לאותה נערה. הוא שמר על טון משועמם וחסר רצינות, אבל הוא הגניב מבט אל סאלי, לצפות בהבעת פניה. הוא ידע שסאלי לא רגילה לבלות עם בנות כמוהן. הוא ידע שהיא גם לא תסתדר בחברה כזו.
"עמית מאוהב בה, מורלל." יעל אמרה לחברתה ואז ציחקקה.
"נראה לך?" מורל צחקה. היא בחנה את פרצופה של סאלי וסאלי השפילה את מבטה במבוכה.
יעל ומורל צחקנו שתיהן מהמבוכה של סאלי.
"תתעלמי מהן, הן סתם טיפשות." עמית אמר לסאלי, כי משום מה היה לו אכפת ממנה.
"מורל!" נערה קראה מאחורי נטלי. הנערה הייתה מוקפת בעוד שתי בנות.
"בואו!" מורל אמרה לחברותיה.
"אנחנו מציקות לעמית פה." יעל אמרה וציחקקה.
שלושת הבנות התיישבו בשולחן ליד נטלי. "על מה מדברים?" אחת הנערות שאלה, היה לה שיער חום כהה והיא כל שנייה שיחקה איתו. היא העבירה את מבטה בין סאלי ולבין נטלי.
"אני… אלך לי." סאלי אמרה ונעמדה. היא הרגישה לא בנוח עם כל הבנות האלו. הן כולן נראות כאילו הן שופטות אותה. "ביי." היא לקחה את תיקה והסתלקה.
"ביי הקראש של עמית!" יעל ציחקקה כאשר אמרה את הדברים.
עמית בהה בגבה של סאלי. הוא הרגיש צביטה קטנה בלב, משום מה…
"זאת אותה אחת? סאלי הזאת?" חברתה של מורל אמרה בתהייה כשצפתה בה מתרחקת.
הבנות בשולחן המשיכו לדבר אבל עמית בקושי שמע אותן, בקושי הקשיב. פתאום כשסאלי הלכה השיחה הרגישה הרבה יותר ריקנית, חסרת פואנטה.
וזה מוזר, מכיוון שעמית מכיר את הבנות האלו והם נוהגים לדבר לפעמים, והוא נהנה מתשומת הלב הרבה שהן מסבות לו- כמו כמעט כל אחת בבית הספר הזה. אבל פתאום תשומת הלב שלהן לא נגעה לו, הוא רצה את תשומת הלב של סאלי. גם אם היא אינה מצחקקת מכל מילה שלו כמו יעל, וגם אם היא לא מפלרטטת איתו ללא חדל כמו מורן. מה זו ההרגשה המוזרה הזו, עמית שאל את עצמו.
הוא נעמד פתאום ולקח את תיקו. "הלכתי." הוא אמר, כאשר קולו נשמע לו מרוחק.
"לאןן?" מורן שאלה בקול מבואס ועמית משך בכתפיו. לרוב הוא נשאר איתן עד סוף ההפסקה, מורן חשבה לעצמה.
"הוא הולך כי חברה שלו, סאלי, הלכה." יעל צחקקה כשהיא מכסה את פיה.
עמית צחק בקול רם. "מה את אומרת."
"מה שאתה שומע." יעל צחקקה פעם נוספת ונטלי גלגלה עיניים.
עמית עזב את המקום ומאחוריו הבנות זרקו לעברו הערות.
"תאשר באינסטה!" אחת מהן אמרה.
"גם אותי!" אחרת אמרה.
אך עמית התעלם, הוא חשב על מה שיעל אמרה קודם. הוא ידע שהיא סתם צחקה כשהיא אמרה את דבריה, אך האם הוא באמת עוזב עכשיו את הקפיטריה בגלל שסאלי עזבה…?
לא! ברור שלא, חשב עמית. מה אכפת לו אם היא נשארת או לא…
"ליעל יש הומור…" הוא מלמל לעצמו כשדחף את דלת היציאה מן הקפיטריה.