החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 4

"מצטערת! מצטערת שאיחרתי!!" מחנכת הכיתה אמרה כשהיא התפרצה לכיתה. כתם גדול וכהה של קפה הכתים את חולצתה הצהובה והיא החזיקה בתיקה הכחול. "הייתה לי… אה… תאונה קטנטנה בחדר המורים." היא אמרה וציחקקה כשהסתכלה על כתם הקפה שעל חולצתה.
תלמידי הכיתה מיצמצו לעברה. השיעור שלהם היה אמור להתקיים לפני עשרים דקות.
"שיט, חשבתי שיהיה לנו שיעור חופשי." עמית אמר ולא טרח אפילו להנמיך את קולו.
"ווהו!" המורה ציחקקה והניחה את תיקה על שולחן המורה.
הכיתה המועטת נותרה שקטה והסתכלה עליה בעיניים גדולות.
"קצת אממ… חם פה, לא?" היא שאלה את הכיתה ומשכה קלות בצווארון חולצתה.
"המורה, יש שתים עשרה מעלות בחוץ…" אחת התלמידות לבושת מעיל עבה אמרה.
"כן, צודקת…" שני אמרה במבוכה. "אה, נכון! המעיל שלי!" היא השאירה את חפציה מאחור ויצאה מהכיתה בריצה.
אז היא חזרה כעבור חמש שניות ואמרה, "כבר חוזרת!" לפני שיצאה שוב מהכיתה.
"אני פשוט אוהבת את המורה הזאת." עמית אמרה בחיוך.
המורה שני חזרה לכיתה כעבור חמש דקות כשהיא לבושה במעיל עבה וכחול.
"מצטערת על האיחור הקטנטן שלי…" היא ציחקקה במבוכה. "אז… אנחנו לומדים תנ"ך בשעתיים האלו. תוציאו את הציוד שלכם בבקשה."
"את יכולה להסביר על הטיול הקרוב, המורה?" אחד התלמידים בכיתה שאל כשהמורה הסתובבה ללוח הכיתה הלבן כשהיא מחזיקה בידה טוש לוח מחיק.
המורה פלטה צווחת הפתעה והסתובבה אל הכיתה. "נכון! יש לכם טיול שבוע הבא! מתרגשים??"
התלמידים החליפו ביניהם ציחקוקים נבוכים…
"כן, ברור שאסביר לכם על הטיול!" שני אמרה וחיטטה בתיקה שהיה מונח על שולחן המורה.
"הנה!" היא אמרה לאחר שהוציאה מתיקה דף לבן ומקומט. "אהמ…" היא השתעלה קלות ועיניה עברו על הדברים שהיו רשומים בדף. "אוקי, קודם אני אחלק לכם את העותקים."
"שנייה רגע, הם אמורים להיות פה…" היא חיטטה בתיקה. אחרי חיפוש של דקה או שניים היא הרימה מבט זהיר אל כיתתה. היא לא מוצאת את העותקים. היא כיחכחה בגרונה וסימנה בידה לסאלי לגשת אליה.
סאלי בלעה את רוקה ונעמדה. היא הלכה לעבר המורה.
"את יכולה להעתיק את הדף הזה למספר התלמידים בכיתה, בבקשה?" המורה שאלה את סאלי ודחפה לידיה של סאלי את דף הטיול המקומט.
"אה, כן, ברור!" סאלי אמרה והסתובבה אל כיוון תלמידי כיתתה. לשנייה חשבה שהיא בצרות. היא ספרה את מספר תלמידי הכיתה בזמן שאצבעה מכוונת לעבר כל תלמיד ותלמידה.
"תודה, את מצילה אותי." שני אמרה וסאלי הינהנה לעברה בחיוך. היא התכוונה להתקדם לכיוון היציאה מהכיתה אך אז המורה אמרה, "שנייה, סאלי." היא חיטטה בכיס מעילה ואז הושיטה לסאלי סוכריית מנטה שנראתה לה מלפני עשור ושתי סוכריות שעוצבו בצורת לב.
"זה לי…?" סאלי הסתכלה על סוכריות השוקולד בכמיהה.
"אה… לא… אה, רציתי שתביאי את זה למורה להיסטוריה החדש… מכירה את אריה, נכון?" היא שאלה וסאלי הינהנה באכזבה.
"פשוט תשימי לו את הסוכריות במגירת המורה שלו, הוא כבר יידע מי נתנה לו אותן." המורה ניסתה לקרוץ לסאלי אך לא צלחה.
"אוקי." סאלי הינהנה. הלוואי והיא הייתה כזאת אהובה שהיו נותנים לה סוכריות בצורת לב, חשבה כשיצאה מהכיתה.
"אהמ… סאלי יצאה… לעזור לי קצת…" המורה אמרה. "בכל מקרה, אסביר לכם קצת בעל פה על הטיול ואמסור לכם אחר כך את העותקים של דף הטיול כדי שתוכלו לקרוא אותו בהפסקה."
בכיתה שרר שקט נרגש והמורה ישבה על שולחן המורה כשפניה מופנות אל הכיתה.
"דבר ראשון, היום יום שני, למי שלא יודע. דבר שני, הטיול הוא שבוע הבא ביום רביעי. ו… הטיול יארך שלושה ימים," היא אמרה והכיתה החלה למלמל בהתרגשות.
אחת התלמידות פלטה מפיה צווחת אושר ולחשה, "כן!"
"אה… זה הטיול הראשון השנה, אז כולכם חייבים לנכוח בו, אוקי?! וזה לא טיול לימודי או משהו, אתם לא תלכו לאיזה מוזיאון מפואר או לסיור באוניברסיטה הפתוחה. אממ… וזה טיול גיבוש מהנה מאוד, אז כדאי לכם לבוא. בכל מקרה, אתם תלונו במעונות ממש נחמדות ואתם תצטרכו להחליט על קבוצות שיהיו ביחד בחדרים. שימו לב, אפשר עד שישה תלמידים בחדר ואי אפשר לערבב בין כיתות. אה… שאר הפרטים בדף הטיול, אז תקראו אותם בהפסקה. אז אנחנו נחזור לנושא שלנו- תנ"ך."
הכיתה נאנחה באכזבה והוציאה את ציודה הלימודי.

"שישים ואחת… שישים ושלוש… שישים ושתיים… אוי, מהתחלה." סאלי ספרה את צעדיה בזמן שהלכה במסדרונות הלבנים. היא איבדה את דרכה בתוך בית הספר הענקי הזה מזמן, וספירת צעדיה עזרה לה להירגע… בטח עברו עשרים דקות מאז שאיבדה את דרכה, חשבה, והיא על בטוח מפספסת חומר חשוב מאוד. אבל האמת הייתה שהיא בכלל יצאה מהכיתה שלה רק לפני חמש דקות. ולמרות שמיקומו לא היה מסובך כל כך, היא עוד לא מצאה את חדר המורים…
"שבע… שמונה… תשע… עשר… שתים עשרה…" סאלי המשיכה בספירתה ועצרה לאחר שראתה את המורה שלה לביולוגיה עובר לידה. היא הייתה בטוחה שהוא לא הולך לביתו בשעה כזאת מוקדמת, ולכן היא הניחה שאולי הוא הולך לחדר המורים, הרי הוא מורה, לא?
היא הלכה אחריו בחשאיות וספרה את צעדיה בלחש. "ארבע עשרה… שש עשרה… שבע עשרה…"
המורה לביולוגיה פתח דלת של חדר כלשהו. הוא נכנס לחדר וסאלי אחריו.
החדר היה רחב ובינוני בגודלו. במרכזו היה שולחן ארוך וסביבו כיסאות. היא שמעה שעון מתקתק בשקט ובקצב וקולות תיקתוקי הגשם השרו בחדר תחושה ביתית ונעימה. בקצה החדר הייתה כורסה אדומה ומפנקת למראה. בצידי החדר היה שיש. על השיש עמדו, צנצנת סוכר, שקית קפה, כפית פלסטיק מלוכלכת ועוד דברים שסאלי לא זיהתה מהיכן שעמדה. ומצידו האחר של החדר הייתה שידה ארוכה וגדולה שעל כל אחת ממגירותיה היה שם אחר של מורה.
"כנראה זה באמת חדר המורים…" סאלי מילמלה והמורה המסכן לביולוגיה קפץ בבהלה.
הוא הסתובב אל התלמידה שהייתה מאחוריו, ואחרי שקלט את פניה אמר, "מה את עושה פה, שחר??"
"אני צריכה להשתמש במדפסת, המורה. המחנכת שלי אמרה שהיא צריכה עותקים של הדף הזה." סאלי הרימה את דף הטיול המקומט. היא כלל לא שמה לב שהיא הפחידה את המורה כמעט למוות.
הוא נאנח והושיט את ידו לעבר סאלי.
סאלי הושיטה לו את דף הטיול. המורה לקח אותו וניגש למדפסת חדר המורים. הוא לבש מכנסיים ארוכים בצבע שחור, חולצתו המכופתרת הייתה לבנה ותיקו השחור היה תלוי על כתפו. הוא הרכיב משקפיים ושיערו הדליל והשחור קיבל בוהק קל מנורות החדר.
וכאשר הוא התעסק במדפסת, סאלי ניגשה אל מגירות המורים וחיפשה את שמו המורה להיסטוריה.
"כמה עותקים את צריכה?" המורה לביולוגיה שאל פתאום וסאלי קפצה בבהלה.
"א-אה… חמישה עשר עותקים, בבקשה." היא אמרה.
המורה שב אל המדפסת כשבדיוק סאלי ראתה את שמו המלא של מוֹרָהּ להיסטוריה.
"אריה קוֹלְקֵנְסַוְוְסְקִי?" סאלי מילמלה לעצמה כשפתחה את מגירתו. היא הניחה את הסוכריות שנתנה לה המורה על הדפים שהיו במגירה במרירות, אך התעודדה מעט כשחשבה על כמה כנראה המורה יהיה שמח מהסוכריות, כפי שלפחות היא הייתה שמחה אילו לה היו נותנים סוכריות שכאלו.
"האם זאת גניבה?" קול לחש לידה, כאילו שניהם חולקים סוד.
סאלי קפצה בבהלה ופנתה להסתכל על האדם שלידה. שיערו היה בצבע חום בהיר שגלש טיפה לעיניו, עיניו היו חומות בהירות ועורו היה בהיר גם הוא. הוא לא נראה מורה, אך באותה העת גם לא נראה תלמיד. הוא לא לבש את מדי בית הספר השחורים לבנים, אך הוא כן לבש בגדים שהיו מעט זהים לבגדיו של המורה לביולוגיה- מכנסיו היו כחולים כהים וחולצתו המכופתרת הייתה לבנה. הוא היה גבוה יותר מאשר סאלי והיא הייתה צריכה להרים את סנטרה כדי להסתכל על פניו.
"א-אני ל-לא גונבת!" היא אמרה בבהלה. ידה עדיין אחזה בידית המגירה. היא תהתה איזה עונש תקבל אם תורשע בכל מקרה בגניבה.
עיניו הסתכלו על סאלי ואז על המגירה שבתוכה היו מונחות שלוש סוכריות מסכנות. ואז הוא העביר שוב את עיניו מהמגירה לסאלי. למה שמה אלו שם? האם ייתכן שזאת מתנה ממנה אליו? האם הוא מוצא חן בעיניה ולכן עשתה זאת?
"אני… יש לי שיעור. א-אז…" סאלי לקחה צעדים איטיים לאחור.
"שחר, העותקים שלך." המורה לביולוגיה נופף לעברה בעותקים שהדפיס עבורה.
"תודה רבה, המורה!" סאלי חטפה מידיו את העותקים ויצאה בריצה מחדר המורים.
"בבקשה, שחר…" המורה לביולוגיה אמר, וסאלי לא הספיקה לשמוע אותו. הוא העביר את עיניו אל כיוון הנער שמולו.
"הו, לא סיימת ללמד היום, אני צודק?" הוא שאל.
"צודק." הנער אמר בחיוכו היפה. "אני פשוט קפצתי לפה רק לכמה שניות כדי לקחת דפי הטיול. אני צריך למסור אותם לכיתה שאני מלמד." הוא אמר וחיטט במגירתו של אריה קוֹלְקֵנְסַוְוְסְקִי.
"אתה יודע, אני כמעט ולא זיהיתי אותך בגלל השפם החסר שלך." המורה לביולוגיה אמר ונגע בשפם הכהה שלו.
"אה…" הוא גירד את מאחורי ראשו. "כולם אוהבים חידושים לפעמים, לא?"
המורה לביולוגיה חייך ברכות והינהן. הוא הניח את תיקו על כיסא פנוי והתיישב סביב השולחן החום והכהה שאותו כיסתה מפה תכולה.
הנער סגר את מגירתו של המורה להיסטוריה ונופף בדפים שהחזיק. "תהנה בהפסקה שלך," הוא יצא מהחדר וחייך לעצמו. "סוכריות בצורת לב?" מילמל לעצמו והניד בראשו קלות.

"ואז!" המורה שני כבר נחנקה מצחוקה. "ואז החתול מת! מת!!"
הכיתה צחקה במבוכה בתגובה.
סאלי התגנבה אל תוך הכיתה בשקט, שמה את העותקים על שולחנה של המורה והתיישבה במקומה.
"אתם מבינים?? והחתול פשוט מת!" שני לא יכלה לרסן את צחוקה המופרע שהידהד בכל הכיתה.
סאלי חייכה חיוך קל. מסתבר שהיא לא הפסידה כל כך הרבה מהשיעור.