החיים שלה משתנים פרק 15/ חלק 3

צלצול בית הספר בדיוק צילצל כשאיימי התיישבה במקומה.
"איימי- את… את היית מדהימה!" סאלי אמרה כשהן חזרו לקחת את ציודן מהשורה האחרונה בכיתה.
"ב-באמת…?" איימי שאלה בעיניים גדולות.
"כן!" סאלי אמרה והרימה את תיקה מהריצפה.
"אה- ט-טוב… גם הסיפור שלך היה מדהים…" איימי אמרה בפנים סמוקות.
"תודה…" סאלי אמרה במבוכה כשנזכרה בציון מינוס האחד שקיבלה.
יד אחזה פתאום בידה של סאלי ומשכה אותה אליה. "הפסקה נעימה," מאי אמרה בנימה עוקצנית לאיימי ויצאה מהכיתה עם סאלי.
"ביי, איימי!" סאלי קראה כשמאי החליקה וסגרה את דלת הכיתה מאחוריה בקול.
איימי נופפה קלות אל סאלי מהצד האחר של הזגוגית, אך סאלי לא שמה לב.
"סאלי!" מאי אמרה בכעס.
"מה, מה??" סאלי שאלה כשראתה את פניה הכעוסות של מאי.
"למה את בכלל מדברת איתה?" היא אמרה ופיה התעקם בסלידה.
"עם מי? עם איימי? היא ממש נחמדה וחמודה." סאלי אמרה ומאי גילגלה עיניים.
"לא, סאלי, היא לא נחמדה. אני לא מסכימה לך להתקרב אליה יותר. ועכשיו בואי לקפיטריה." היא אמרה לסאלי ומשכה אותה בידה.
"את לא מסכימה לי??" סאלי חזרה על דבריה של מאי וניסתה לכבוש את חיוכה.
"כן." מאי אמרה כשהן חולפות על פני תלמידים במדים שחורים לבנים.

"אהההה, דייייי! חשבתי שהסיפור שלי היה טוב!" סאלי אמרה למאי כשנכנסו לאולם הקפיטריה הגדול ורחב הידיים.
"פחחח. הסיפור שלך היה טוב באותה הרמה שהסיפור שלי היה לא ריאליסטי." מאי אמרה וסאלי דחפה אותה בכתפה.
"אבל שנייה, מה- איך הסיפור שלך היה ריאליסטי? על מי היה מדובר?" סאלי שאלה, מבולבלת.
"אה… לא משנה, את לא תביני." מאי אמרה.
"לא אבין מה??" סאלי שאלה.
"את הסיפור!" מאי אמרה ואז ראתה את פרצופה של עמית באחד השולחנות.
"ברור שאבין את הסיפור. זה על בית הספר שלנו, נכון?" סאלי שאלה אך מאי כנראה לא שמעה אותה- היא התקדמה אל אחד משולחנות הקפיטריה, התיישבה על מושביו הקרים של השולחן ושמה את תיקה מולה. סאלי התיישבה לידה.
"הו, היי, סאלי, לעמית יש משהו להביא לך." ירין אמר כשסאלי הוציאה מתיקה דף לבן שעליו הייתה מצוירת טבלה מסודרת ובתוכה מקצועות לימוד.
סאלי הרימה את מבטה ממערכת הלימודים שלה ופנתה להסתכל על עמית.
"הייתי פונה אליה בעצמי, מטומטם אחד." עמית מילמל בקול נמוך ואף אחד לא הצליח לפענח את דבריו.
הוא הרים את מבטו אל סאלי כשהרגיש שהיא עדיין מסתכלת עליו.
"יש לך משהו להביא לי?" סאלי שאלה וקיוותה שיש בידו מתנה לתת לה.
בלי לענות לה, עמית לקח את תיקו והוציא ממנו מחברת צהובה.
"מחברת?" סאלי שאלה והושיטה את ידה קדימה אל עמית. היא התבאסה לגלות שזאת לא קופסא ענקית שמכילה בתוכה אלפי שוקולדים. היא ניערה את ראשה, היא לא הבינה מאיפה צץ רצונה העז למתוקים.
"היא אמורה להיות שלך," ירין אמר לסאלי.
סאלי הינהנה ולקחה את מחברתה מעמית. ידה נגעה בידו של עמית לחצי שנייה, אך נראה היה שסאלי לא שמה לב. היא פתחה את המחברת ודיפדפה בה.
בטנו של עמית התהפכה והוא הרגיש איך ידו שבאה במגע עם ידה של סאלי מתחילה לבעור. הוא הוריד את ידו אל מתחת לשולחן והוא עוד יכל להרגיש את חום ידה שורף את גופו.
"זה כל כך מטומטם." הוא חשב בראשו וקמץ את ידו שהחלה לרעוד מהתרגשות.
"אתה כתבת את זה?" סאלי שאלה את עמית וסובבה אליו את מחברתה שהייתה בעמוד שעליו הייתה כתובה המילה 'שקרנית' כמה פעמים.
עמית הניד בראשו לשלילה. הוא לא דיבר מאחר שהרגיש שאם הוא יוציא קול מגרונו- הוא יהיה לא יציב.
סאלי סובבה את המחברת אליה בחזרה וקלטה שמצויירים דברים נוספים על מחברתה.
"כוכב נוצץ?" היא פלטה כשראתה את סימן ההיכר של הסדרה שחרשה עליה כל כך בזמן שנעדרה מבית הספר. "סימן הסדרה של כוכב נוצץ מצוייר פה."
"מה?" עמית שאל וניסה להסתכל על מחברתה של סאלי. הוא אכן כתב על מחברתה של סאלי את המילה 'שקרנית' כמה פעמים, אך מתי צייר את הסימן הזה? הוא כנראה צייר מבלי לשים לב בזמן השיעור המשעמם שלהם הבוקר, הוא חשב. אבל אז מה אם הוא צייר סימן היכר של סדרת ילדים? הוא משך בכתפיו.
"מצוייר פה גם לב," סאלי אמרה והמשיכה לבחון את מחברתה.
ברגע ששמע את דבריה של סאלי, עמית חטף מיד את מחברתה של סאלי מידיה.
"אווווו," עמית אמרה והסתכלה על מחברתה של סאלי שהייתה כעת בידיו של עמית. "עמית צייר לבבותתתת."
"שתקי! זה לא אני!" עמית אמר ובחן את המחברת. זאת אכן הייתה צורת השירבוט שלו.
"עמית מ א ו ה ב." עמית אמרה למרות שכבר ידעה זאת מבלי אפילו לראות את הלבבות אשר צייר על מחברתה של סאלי.
"סתמי. את. הפה!" עמית אמר לה כשקרע את הדף ששירבט עליו וקימט אותו.
"לאאאא!" סאלי קראה כשעמית זרק את כדור הנייר לסוף האולם בניסיון לקלוע אותו לפח שהיה שם. "אהבתי את הציורים של כוכב נוצץ!"
"מה זה?" עמית שאל והפנה את מבטו מכדור הנייר שנפל על הריצפה בעליבות אל סאלי.
"הציורים שלך היו מדהימים!" סאלי אמרה, למרות שבכלל רצתה להעמיד פני כועסת עליו בגלל מה שקרה בכיתה היום.
"פפפ-" הוא פלט והסתכל על פירותיו שהיו בתוך שקית האוכל שלו. הוא פזל אל סאלי כדי לראות אם היא באמת חושבת כך.
"הלבבות היו חמודים," סאלי אמרה וגבתו של עמית קפצה. "אבל יש לך במה להשתפר."
"סתמי כבר את הפה…" עמית מילמל והרגיש איך בטנו עושה סלטה.
"מה? לא שמעתי." סאלי אמרה וקירבה את ראשה לעבר עמית.
"ת-תתרחקי ממני!" עמית הרים את פניו הסמוקות.
"אני לא מבינה אותך! למה אתה מתנהג מוזר??" סאלי שאלה.
"אני מתנהג מוזר? את מתנהגת מוזר!" עמית אמר לסאלי.
"א-אני?? איך אני??" סאלי אמרה.
"את- את מתנהגת כמו… כמו ילדה טיפשה!" הוא אמר וסאלי עיקמה את אפה.
"אני לא ילדה, ואם כבר זה אתה שמתנהג כמו טיפש!" היא אמרה ואז הבינה שהגזימה.
"יוווו, למה קוראים פה לעמית טיפש?" נטלי אמרה והגיחה מאחורי סאלי.
"כי הוא מתנהג כמו טיפש." ירין אמר לנטלי.
"זה עדיין לא נחמד." נטלי עיקמה את פיה.
"טוב, הוא אמר לי קודם…" סאלי אמרה בשקט.
"עדיין, סאלי." נטלי אמרה ומשום מה זה עיצבן את ירין שנטלי עומדת לצד עמית.
עמית הסיט את מבטו מסאלי ועל לחייו עדיין היו שרידים אדומים. הוא הסתכל על כדור הנייר שזרק על הריצפה קודם. הנייר הזה שווה לשאריות של מחק, חשב, אבל אם סאלי אומרת שהוא טוב…
נטלי התיישבה ליד סאלי. היא הניחה את תיקה על רגליה והסתכלה על עמית. הוא הסמיק, ראתה, אך לא הבינה למה… הטמפרטורות באולם לא היו כאלו קיצוניות… "שנייה," אמרה במוחה, "יש מצב שזה בגללי??" היא העיפה את טלטליה לאחור בעזרת ידה. הוא מחבב אותה, היא החליטה, זה לא יכול להיות צירוף מקרים. הוא קורץ לה, לפעמים נותן לה לשבת לידו ומסמיק בסביבתה!
"אז… אממ… כבר קיבלת מידע על הטיול הקרוב?" היא שאלה, ודבריה כוונו לעמית הבן.
"הא…?" עמית פלט, הוא לא ציפה שיפנו אליו. "אה… עוד לא, אבל השיעור הקרוב הוא עם המחנכת שלנו, אז היא כנראה תסביר על הטיול אז…"
"כן, גם אני חושבת ככה." סאלי אמרה והנהנה.
"לאף אחד לא אכפת מה את חושבת." עמית אמר לסאלי ומשום מה זה גרם לנטלי לחייך.
סאלי עיקמה את אפה שוב. היא הייתה רגילה להקנטותיו של עמית, אך עיצבן אותה שהיא לא תמיד יכלה להחזיר לו כי היא חששה שדבריה יפגעו בו. היא הוציאה לו לשון כמו שנהגה לעשות תמיד כשמישהו עיצבן אותה.
עמית כיווץ את גבותיו לעבר סאלי. למה… למה היא גורמת לו להרגיש חום בגוף? למה… למה הלב שלו פועם מהר כשעיניהם מצתלבות? למה… למה הוא רוצה להיות קרוב אליה יותר? כל אלו היו שאלות שעמית לא יכל לענות עליהן. הוא פשוט הסתכל על סאלי בכעס בגלל שאלותיו הלא פתורות.
"הווו, זה מעולה." נטלי אמרה לעמית ודחפה את קצוות שיערה למאחורי אוזנה. היא הרגישה שעמית מסתכל עליה, אך כשהיא הרימה את עיניה אליו בביישנות, היא ראתה שהוא בכלל הסתכל לכיוון אחר. לכיוון מישהי אחרת.
סאלי התנוענעה בחוסר נוחות במושבה הקשה והקר. היא ניסתה ליישר את גבה כדי שתראה גבוהה יותר ממה שהיא. היא הרגישה כמו ילדה בין חבריה, על אף שהיה ביניהם פער של שנה בלבד.
השולחן נשאר שקט והיא הרגישה שזוג עיניים מסתכלות עליה. היא הפנתה את מבטה אליהן והיא ראתה שנטלי מסתכלת עליה בחיוך עקום ומכוער.
סאלי חייכה אל נטלי בחזרה בנחמדות.

החבורה אכלה בשקט עד שפעמון בית הספר צלצל. מאי לחשה לאוזנה של סאלי משהו והן שתיהן ציחקקו.
"הייי, שתפו אותי גםםם!" עמית אמרה להן כשהן שלושתיהן התרחקו מהשולחן שהן סעדו עליו בזמן ההפסקה.
"אתה משתתף השנה בספורט?" ירין שאל את טוהר כששם את תיקו על גבו.
"אה…" טוהר פלט.
"נראה לך שהעצלן הזה יקח חלק בספורט השנה??" עמית אמר לירין.
"אה… למעשה אני כן משתתף השנה." טוהר אמר לעמית.
"באמת?" ירין ועמית שאלו כאחד. זאת הייתה הפתעה בשביל השניים מאחר שבשנתיים הקודמות לטוהר היה אישור יציאה משיעורי הספורט.
"מה השתנה?" עמית שאל והכניס לפיו ענב ירוק בשעה שעדיין ישב מול שולחן האוכל.
"אמא שלי… היא… העדיפה שאני אשפר את הציונים שלי בספורט… כן, והיא גם רוצה שאני אכנס לכושר. ובכללי, השנה מתאפשר לי להשתתף בספורט מאחר שהזיזו את מועדון הכתיבה לשעה אחרת שלא מתנגשת לי עם שיעורי הספורט, ובשיעורים אחרים בכללי…" טוהר אמר.
"אז שיעורי הכתיבה עזרו לך לקבל עשר מתוך עשר בשיעור ספרות היום, אה? חמוד, חמוד." עמית אמר.
"אתה יכול גם להתאמן איתנו אחרי הלימודים, אם אתה רוצה. אנחנו מתאמנים בחדר כושר שליד הבית שלי, זה גם מתאים לבני חמש עשרה ומעלה." ירין אמר לטוהר.
עמית צחק. "טוהר לא יכול לבוא להתאמן איתנו, הוא ישבור את הגב שלו אם הוא ינסה!"
"הא? למה אתה אומר את זה? מה אתם כבר עושים בחדר הכושר?" טוהר שאל את עמית.
"דברים שאתה לא יכול לעשות." עמית אמר וקם מהשולחן.
"מה שתגיד… גם ככה לא רציתי להתאמן איתכם." טוהר אמר כשהשלושה צעדו לעבר היציאה מהקפיטריה.
עמית נאנח וגיהק. "מה אני כבר יכול להגיד לך? תהנה בספורט… ויקטור יקרע לך את הצורה."
"מה? מה כבר עשיתי??" טוהר הפנה ישר את מבטו אל עמית.
"באופן כללי הוא קורע את כולם בשיעורים שלו, אבל נראלי שהוא יתאכזר אליך במיוחד בגלל שלא היית בשיעורים שלו שנתיים שלמות." ירין אמר כשהם יצאו דרך דלתות הקפיטריה.
עמית חייך כשעל פניו של טוהר היה מבט מזועזע. "ברוך הבא לספורט."