החיים שלה משתנים פרק 14/ חלק 8

"אני לא מבין למה מאי נכנסה עם עמית לשירותים, היא יכלה להישאר איתנו." טוהר אמר לירין כשחיכו מחוץ לשירותי הבנות שבקומה השנייה.
"זה קטע כזה של בנות, הן תמיד נכנסות לשירותים בזוגות." ירין אמר, אך עדיין לא הבין לשם מה.
טוהר הוציא אוויר מפיו בחוסר סבלנות ואמר, "סאלי ועמית הלכו כבר, נכון?"
"כן… האמת שבדקתי לפני שעלינו לקומה הזאת…" ירין כמעט מילמל. "למה אכפת לך בכל מקרה…?"
"אתה יודע… אנחנו תמיד הולכים ביחד, נכון? אז… היה לי אכפת אם נלך ביחד גם היום." טוהר אמר.
"מממ… אכפת לך בכלל אם עמית יבוא איתנו? או שזאת סאלי שחשובה?" ירין אמר וחייך אל טוהר באותו החיוך הממזרי של מאי.
טוהר הסתכל על ירין כמה שניות ותהה אם הוא ומאי החליפו גוף.
"מה זאת אומרת…?" הוא קימט את גבותיו. "אני-" הוא אמר, אך לא ידע איך לענות, ובגלל זה הוא השתתק ובהה בקיר מבלי לענות לירין.
ירין צחק. "מצטער, מצטער. לא התכוונתי להישמע כמו מאי."
טוהר הסתכל על ירין במבט אדיש. "זה לא היה מצחיק." הוא אמר וגרם לירין לצחוק שוב.
"אבל אתה שקרן כזה גרוע. 'היה לי אכפת אם הם יבואו איתנו'?? ממתי אכפת לך מעמית?" ירין אמר.
"מ-מתמיד. הוא חבר שלי, לא?" טוהר אמר.
"…אבל רק שבוע שעבר אמרת לו שאתה מפסיק להשאיל לו את הסיכומים שלך כי לא אכפת לך אם הוא יכשל או לא."
"טוב… אה… אמרתי את זה כי…" טוהר בדיוק התחיל להגיד אך פתיחת דלת רועשת קטעה את דבריו.
מאי בעטה בדלת השירותים והיא נפתחה בתנופה והתנגשה בקיר בחוזקה. לא נראה שלה ולעמית שיצאו מהשירותים היה כל כך אכפת ממצב דלת השירותים. הן ציחקקו שתיהן והתקדמו אל הנערים שנעמדו מחוץ לשירותי הבנות שממנו יצאו.
"את יודעת שיש חוק שאומר שאסור לפגום ברכוש בית הספר, נכון?" טוהר אמר למאי אבל היא לגמרי התעלמה ממנו.
"אני יודעת! למורים חתיכים פשוט אסור ללמד בבתי ספר." עמית אמרה למאי.
"לגמרי, אוף. למה הוא לא יכול להיות יותר כמו המורה לכימיה?" מאי אמרה.
"הגזמת, גם הוא חתיך." עמית אמרה.
שתיהן שתקו לשנייה ואז הן פרצו בצחוק שהידהד בכל המסדרון הריק.
"אני רוצה שגם סאלי תביע את קולה בנושא, איפה היא?" מאי שאלה.
"הלכה הביתה, מין הסתם." ירין אמר והכניס את ידיו לכיסים.
"כן… היא ועמית באמת מסיימים את השיעורים שלהם קצת יותר מוקדם משלנו." עמית אמרה והתקדמה לעבר המדרגות שמובילות לקומה הראשונה.
"אבל הם תמיד מחכים לנו ליד השער עד שנסיים. הם גם לא צריכים לחכות כל כך הרבה זמן כי הם משתחררים לפחות חמש דקות לפנינו." מאי אמרה.
"שכחת שנתקעתן בשירותים שעה?" טוהר אמר למאי.
"אוי, תסתום כבר. זה היה לפחות חמש דקות…" מאי אמרה.
כל אחד מהם התעסק במחשבותיו בדממה כשהתקדמו אל יציאת מבנה בית ספרם. הדממה המשיכה לחנוק את הארבעה עד שאחד מהם הפר את הדממה,
"מה השעה בדיוק?" טוהר שאל כשחלפו על פני חדר המורים שממנו היה אפשר לשמוע קול קומקום רותח וקול תיקתוק שעון. הוא לא ידע למה הוא שואל את השעה… הרי זה לא שיש לו אירוע מיוחד להגיע אליו אחרי בית הספר, או דחף להגיע לביתו במהירות… הוא פשוט הרגיש שיש לזה קשר אל סאלי…
ירין בדק את ניידו ואז החזיר אותו לכיסו. "יום הלימודים הסתיים לפני בערך עשר דקות…" עמית גילגלה את עיניה, היא לא הבינה מה כואב לירין להגיד את השעה ישירות.
מאי נדחפה בין ירין וטוהר. "ולמה אתה שואל…?" היא אמרה באותו חיוך ממזרי שירין עטה על פניו בשיחתו הקודמת עם טוהר.
טוהר כבר ידע מה היא ארשת פניה של מאי, לכן הוא המשיך להביט קדימה, לעבר המסדרון הלבן.
"הכל בסדר, טוהר," מאי אמרה כשטוהר לא ענה לה. "אנחנו כבר יודעים שזה קשור לסאלי." היא טפחה על כתפו.
"אני לא מאוהב בה!" טוהר אמר בעצבנות, על אף שניסה לשמור על קור רוחו.
"לא אמרתי את זה," מאי אמרה וחיוכה הערמומי התרחב.
נמשיו של טוהר התבלטו בכעס והוא צעד מהר יותר, רק לא להיות באותה שורה עם מאי המעצבנת.
טוהר ריכסן את מעילו כשיצאו ממבנה בית ספרם אל הקור המקפיא ששרר בחוץ. הוא שיפשף את ידיו אחת בשניה ואז הכניס אותן לתוך כיסי מעילו.
"סאלי לא באה בלי מעיל היום?" עמית שאלה וליכסנה את עיניה לעבר הדמויות שעמדו ליד שער בית הספר.
"מה, איפה?" ירין שאל את עמית למשמע שמה של סאלי.
"למה שסאלי לא תלבש מעיל היום?" טוהר אמר ונהיה לו קר רק מהמחשבה על להיות בקור הזה בלי מעיל.
"לא יודעת. אבל כל הפעמים שהייתי איתה היא הייתה בלי מעיל…" עמית אמרה וכיווצה את גבותיה, כאילו רק עכשיו זה נראה בעיניה מוזר.
"הו, היא לא לבד!" מאי אמרה.
"נכון נכון. אבל מי…" עמית התחילה לומר אך קטעו אותה.
"זה אמור להיות עמית, לא? כן כן, זה הוא!" מאי אמרה וצהלה כשפתאום שמה לב שהם בכלל מחובקים.
"אוווו, הם נראים כל כך טוב בתור זוג, לא?" עמית אמרה וירין מעד על אבן שהייתה על האדמה.
טוהר רק נשך את שפתו, הוא לא הצליח להתנער מהתחושה המגעילה שהרגיש, קנאה… והוא נשך את שפתו חזק יותר כשלא הבין למה הוא מרגיש את זה.
"אבל ממתי עמית מתחבק? כאילו, חשבתי שהוא אנטי חיבוקים או משהו כזה." עמית אמרה.
"הלכתי לשאול למה." מאי דילגה בעליזות לעבר שער בית הספר.