החיים שלה משתנים פרק 14/ חלק 7

המעיל היה כל כך גדול בשביל סאלי שהיא בכלל לא יכלה למצוא את החורים לידיים במעיל("א-אני מס-מסתדרת!" סאלי לחשה לעמית כשהוא משך את מעילו מידה בנסיון לעזור לה).
היא סוף סוף הצליחה ללבוש את המעיל, אבל היא נדהמה מכמה שהוא גדול עליה. כלומר, היא הייתה צריכה להתכופף כשהיא רצתה לסגור את הרוכסן! היא התקשתה להעתיק מהלוח עם השרוולים הארוכים של המעיל, אך היא הצליחה להסתדר בזכות הקיפולים המרושלים שהיא עשתה לשרוולים. היא הסתכלה על הלוח המלא בשירבוטיה של המורה וחייכה לעצמה כשהבינה שבכל זאת היחסים בינה ובין עמית טובים.
בינתיים, לצידה, עמית הצמיד את שיניים בחוזקה והסתכל על הלוח. הוא יעתיק מסאלי אחר כך, הוא חשב. הוא שיפשף את ידיו בנסיון להתחמם, מה שלא ממש עוזר כשאתה מתחת למזגן… אם הוא היה יודע שיהיה לו כל כך קר מתחת למזגן הוא מעולם לא היה מביא לסאלי את מעילו. הוא חייך לפתע. הסתומים האלה, הוא חשב, ירין וטוהר גרמו לו לחשוב שסאלי שונאת אותו. טוב, מה שהתברר כלא נכון.
"תגיד, עוד כמה זמן יש לנו עד סוף השיעור?" סאלי לחשה לעמית ופיזרה את מחשבותיו.
"א… משהו כ-כמו עשר דקות…" עמית אמר מבין שיניו. הוא שלט ברעידות שבשיניו, לפחות יותר טוב מסאלי.
"הא…" סאלי אמרה ושיחקה עם עיפרונה. היא הרגישה רע שעכשיו קר לעמית במקומה. היא הורידה לאט את המעיל השחור מעליה אך עמית עצר אותה.
"מה את חושבת ש-שאת עושה…?" הוא שאל.
"כבר לא קר לי…" סאלי לחשה.
"ברור שלא, כי עכשיו את לובשת את המעיל ש-שלי." הוא אמר.
"אבל…" סאלי לחשה.
"לא!" עמית אמר.
"בסדר!" סאלי לחשה וחזרה ללוח, לכתוב את השורה האחרונה שנשארה לה להעתיק למחברת.
סאלי נופפה בידיה במטרה להחזיר את השרוולים להיות ארוכים כפי שהיו. היא סיימה להעתיק מהלוח והיא החזירה את הציוד שלה לתיקה.
סאלי פנתה אל עמית ועמית סובב את ראשו ממנה במהירות לצד האחר והעמיד פנים שהוא לא צפה בה שנייה לפני. "אתה סיימת להעתיק?" סאלי שאלה. היא כלל לא הרגישה שצפו בה.
"לא. אני מ-מתכוון להעתיק ממך." עמית אמר.
"מה? אז מה עשית בחצי השעה האחרונה?" סאלי שאלה.
"המ… האמת שהסתכלתי עלייך." עמית אמר, אך רק בראשו.
"אולי המורה תשחרר אותנו מוקדם גם הפעם…" סאלי מילמלה כשעמית לא ענה לשאלתה ורק הסתכל עליה בחצי חיוך.
"טוב, מי שסיים להעתיק יכול לצאת מהכיתה." המורה אמרה וסגרה את סיפרה.
"תודה ל-לאל." עמית אמר ונעמד. הוא התכוון לצאת מהכיתה אך נעצר כשראה את סאלי נאבקת לשים את תיקה עליה.
"בדיוק כמו ילדה קטנה." עמית מילמל ועזר לסאלי לשים את התיק עליה.
"הייתי יכולה לבד!" סאלי אמרה כשהתקדמו לעבר היציאה מהכיתה.
עמית הרים את גבתו השמאלית. הוא שקל אם לענות לה, אבל אז וויתר לה, הוא יוכל לרדת על חוסר יכולתיה בזמן אחר.
"אההה, סוף סוף!" הוא אמר כשיצאו מהכיתה הקפואה.
סאלי ציחקקה. "אבל גם מחוץ לכיתה קר."
"אל תזכירי ל-לי את זה!" עמית אמר ויצאו מפיו אדי קור.
סאלי צחקה. "אני יכולה לחבק אותך אם תרצה, זה תמיד מחמם."
"א-אה?" עמית פלט ועיקם את פרצופו.
"חיבוק. כזה שאתה כורך את הידיים שלך סביב אדם וא-" סאלי אמרה ועמית קטע אותה.
"א-אני יודע מה זה חיבוק! אבל למה שתרצי לחבק או-אותי…?" עמית שאל ופניו נהיו ורודות במקצת.
"אתה יודע, כדי להתחמם." סאלי אמרה והסיטה מפניה קצוות שיער בעזרת שרוולי המעיל.
"א-אני לא צריך חיבוק! אני לא ילד קטן כמוך!" עמית אמר.
"מה?? איך זה קשור- בסדר! אם אתה רוצה לקפוא מקור, תקפא." סאלי אמרה והלכה בפרצוף עצבני, עמית נשאר מאחוריה.
"חיבוק היא אומרת…" עמית מילמל ומיהר להשיג את סאלי.
"שנייה, בוא נחכה לשאר פה." סאלי אמרה לעמית כשהגיעו לשער בית הספר, ונראה היה שהיא שכחה לעטות את פרצופה הכועס ממקודם.
עמית הרים את גבותיו, הוא נעצר והסתכל על סאלי בפנים שואלות.
"השאר. מאי, ירין, עמית וטו-" סאלי אמרה ועמית קטע אותה.
"אני יודע מי אלו "השאר"! ולמה בדיוק שנחכה להם?" עמית שאל בעצבנות.
"כי… כי הם חברים שלנו." סאלי אמרה. "ו- ואנחנו תמיד הולכים ביחד…" היא הוסיפה כשעמית המשיך להרים את גבותיו.
עמית גילגל עיניים ונאנח בלי להגיד כלום וסאלי חייכה כשהבינה שהיא שיכנעה אותו לחכות לשאר.
"מטומטמים עצלנים…" עמית מילמל כשנשען על שער המתכת הקר. הוא זע באי נוחות ובעט בעצבנות בחילזון מסכן שהיה שם במקרה. "…אגואיסטית מעצבנת… גנבת מעילים…" הוא המשיך למלמל מבלי שסאלי תשמע אותו.
סאלי זימזמה לה את המנגינה המוכרת של "גשם גשם משמיים" בעוד עמית קפא מקור ושיחרר כמה קללות מאחוריה. היא הסתכלה בפליאה על השמיים הסגריריים ועל העננים האפורים שהתערבלו ודמו לשיערות סבתא ענקיות. היא שמעה ציפצופי רכב וריח של אדמה רטובה ודשא עלה באפה. היא חייכה לעצמה ושאפה את הריח.
מבטו של עמית נמשך אל סאלי. הוא תהה לעצמו איך זה כל כך קל לסאלי להציע לו חיבוק -מגע איתו- אחרי מה שקרה בינהם. הוא היה בטוח שאם הוא היה במקומה של סאלי הוא היה מנתק קשר עם עצמו.
אבל לסאלי יש לב טוב, הוא חשב, לב שסולח ושוכח מהר. "היא מדהימה", המחשבה הזאת עלתה לראשו. הוא זז באי נוחות ושיפשף את נעלו בקרקע. הוא לא היה רגיל לחשוב מחשבות כאלו על אנשים. הוא הסיט את שיערו הרך בעזרת תנועה קצרה בראשו והתחיל לשפשף את ידיו. "רוצה שפשוט נלך לבד…? אין לי כ-כוח לחכות להם."
"מה? לא. אנחנו חייבים ללכת ביחד." סאלי אמרה ושיחקה עם רוכסן המעיל.
"מ-מה?? אנחנו גם כ-ככה לא עולים איתם לאוטובוס!" עמית אמר לסאלי ושיפשף את ידיו מהר יותר.
"הם חברים שלנו. ואני רואה שקר לך, אז אנחנו יכולים פשוט להתחמם בעזרת חיבוק." היא אמרה.
"אני לא רוצה חי-חיבוק!" הוא אמר.
"אז אני מורידה את המעיל!" סאלי אמרה.
"תפסיקי להיות מעצבנת! את לא מו-מורידה אותו!" עמית אמר לסאלי.
"אז תתן לי לחבק אותך!" היא אמרה בתקיפות ורקעה ברגלה.
"א-את מכריחה אותי לקבל חיבוק…?" הוא שאל וגיחך.
"ז-זה בדיוק מה שאני עושה!" סאלי אמרה ועכשיו הרגישה די טיפשה כשהבינה מה היא עושה.
"אפשר להגיד ל-לך משהו?" עמית שאל.
"מה…?" סאלי שאלה וציפתה לאיזשהו עלבון.
"את חמודה." הוא אמר ועיניו הכחולות התמקדו בה.
סאלי הניפה את ידה הימנית אל פניו של עמית וסטרה לו עם שרוול המעיל, מה שבכלל לא כאב לו כי כל מה שהרגיש היה בד מלטף את פניו. "תפסיק לקרוא לי חמודה, אני לא!"
עמית צחק צחוק מקוטע. "את כן."
סאלי נאנחה. "אתה מעצבן."
"פפפ-" עמית פלט כשראה את פניה המתוסכלות של סאלי. הוא לא הבין למה היא כל כך מתעצבנת כשהוא קורא לה חמודה, הרי זה מה שהיא…
הוא המשיך לזוע באי נוחות וקיווה שחבורת המטומטמים ההיא תגיע משיעור האנגלית שלהן כבר. כשהרגיש את הקור חודר את חולצתו ומפלח את עצמותיו, הוא תהה לעצמו למה בית הספר לא משקיע את תקציבו על תלבושות בית ספר לחורף. הוא חשק את שיניו והתמלא בחשק עז לגנוב את מעילו בחזרה מסאלי. הוא התרכז כל כך בקור שהוא בכלל לא שם שסאלי מסתכלת עליו ברחמים.
"אתה מקבל חיבוק בעוד עשר שניות." היא אמרה בפתאומיות.
"מה-" עמית פלט. "אני- לא- רוצה- חיבוק!"
"עוד שבע שניות." סאלי המשיכה לספור לאחור.
"אבל למה לעזאזל ש-שתודיעי על זה מראש??" עמית שאל.
"כדי שתוכל להתכונן, כמובן. ארבע שניות." היא אמרה.
"אז אפשר לברוח מ-מבית הספר??" עמית שאל.
"שתי שניות." סאלי אמרה בחיוך מבלי לענות לעמית.
"בסדר! תורידי את המעיל אז!" עמית אמר לסאלי, אבל זה היה מאוחר מדי.
סאלי כרכה את זרועותיה הקטנות סביב עמית וחיבקה אותו. היא נשענה קדימה אך כובדה לא גרם לעמית איזשהו קושי.
"אַת-" הוא אמר לסאלי שחיבקה אותו. "אמרתי שאני לא רוצה…" הוא משך באפו והרגיש שהפנים שלו מתחילות להתחמם. סאלי המשיכה לחבק את עמית מבלי לומר כלום. היא הרגישה שהחום הנוסף שהיא חשה גורם לה להיות ישנונית.
"סאלי, אני שונא אותך ואת מעצבנת." הוא אמר ולאט הרים את ידיו כדי לחבק את סאלי בחזרה. הוא הרגיש גלים של חום מקיפים אותו. סאלי צדקה… זה באמת מחמם, הוא חשב וחיבק אותה חזק יותר. הוא הרגיש צמרמורת בגוף ולא ידע אם זה בגלל ההתרגשות או בגלל הקור שכבר חלף.