החיים שלה משתנים פרק 14/ חלק 6

סאלי האטה את קצב ריצתה כשראתה את הדלת המוכרת של ההקבצה שלה. היא התנשמה ווידאה שתיקה נמצאה על גבה. ככל שהתקרבה אל דלת כיתתה, סאלי הרגישה שהקור מפלח את עצמותיה יותר ויותר. היא בדיוק תהתה למה כל כך קר לה כשראתה את עמית מגיח מהמסדרון.
עמית התקדם לדלת הכיתה כשידיו בכיסיו וכובעו על ראשו. במכנס השחור של מדי בית הספר, מעילו השחור פחם ופרצופו המדוכא, הוא נראה כמו נער גותי. קצוות שיערו הזהובות שנחו על עיניו היו היחידות שהרסו את תדמית הגותיות.
סאלי גירדה את ראשה ופתחה את דלת הכיתה, משאירה אותה פתוחה לנער הגותי שמאחוריה. ברגע שהיא נכנסה לכיתת האנגלית קור עז שמקורו מהמזגן שבסוף הכיתה תקף אותה. "לא, לא, לא, לא, לא." היא מילמלה בין שיניה. היא לא יכולה לבקש עכשיו מכיתה שלמה שלובשת מעילים עבים לכבות את המזגן ששומר על האיזון בין הקור לחום. המעט שיכלה לעשות נגד המזגן המקפיא היה לשבת כמה שיותר רחוק ממנו, בשורה הראשונה בכיתה. היא הניחה את התיק שלה במקום הריק שלידה והתיישבה בכיסא שלידו. היא הפנתה את מבטה לשמאלה וראתה שתי תלמידות יושבות עם מעילים חמים ופרוותיים, נוחים ומחממים… ואז היא הסתכלה על עצמה. למה אין עליה מעיל??
עמית נכנס לכיתה שניות אחרי סאלי וסגר את דלת הכיתה מאחוריו. מבטו נתקל בסאלי היושבת בשורה הראשונה בכיתה, רועדת מאיזושהי סיבה, ועכשיו הוא התחיל להתבלבל. הוא וסאלי תמיד היו יושבים בשורה האחרונה שבכיתה, מתחת למזגן. זה היה מין חוזה לא רשום בינהם. אז למה עכשיו היא פתאום יושבת בשורה הראשונה? יש מצב שהיא נעדרה יותר מדי זמן מבית הספר ולכן היא לא זוכרת את זה? או שזה בגלל שהיא מנסה עכשיו גם להתחמק ממנו ולא לשבת לידו בשיעור? בין כה וכה עמית חשב שזאת הסיבה השנייה. הוא עבר לידה ומשך אותה מזרועה אחריו בפרצוף קודר.
סאלי נשרכה אחרי עמית וניסתה לא למעוד בזמן שהוא התקדם אל השולחנות שבסוף הכיתה.
הוא הושיב אותה לידו בשולחן האפור והסתכל עליה בקימוט גבות.
סאלי לא ידעה מה להגיד או אם בכלל להגיב. "א-אז…" היא הוציאה מפיה מבלי לתכנן לפני מה לומר.
"את מתעלמת ממני?" עמית קטע את סאלי ואמר במבט חמור, כאילו הוא אב ששואל את בִתו אם זאת הייתה היא שגנבה לו את הכסף מהארנק.
"מ-מה? ל-לא…" סאלי לחשה וקפאה מתחת למזגן. היא ניסתה להבין את ההגיון בשאלה שלו, הרי זה היה הוא שהתעלם ממנה, לא? זה היה הוא שלא דיבר איתה או פנה אליה…
"כן? אז למה את בכלל לא דיברת איתי היום, אה?" עמית אמר לסאלי במבט עצבני. הוא התעלם מהעיוותים שהיא עשתה בפניה בכל פעם שהוא דיבר בטון רגיל במקום ללחוש, כאילו חששה שהמורה תכעס אילו הדיבורים האלו יגיעו אליה.
"א-אני לא די-דיברתי אי-איתך? זה ה-היית א-אתה ש-שלא די-דיברת אי-איתי!" סאלי לחשה וניסתה להיאבק עם גימגומיה.
"מה-" עמית אמר ואז הבין. שניהם חשבו שהשני מתעלם מהם בעוד הם עצמם לא יזמו שיחה עם השני.
נדמה שגם סאלי הגיעה לאותה ההבנה. המבט שלה הפך למובך והיא גירדה את ראשה ביד רועדת.
"אבל- אז למה את ישבת בשורה הראשונה במקום באחרונה?" עמית לחש.
סאלי הצביעה באצבע רועדת מעל עמית.
עמית הסתכל על המזגן שמעליו ואז על סאלי בלי המעיל. הוא המשיך להסתכל עליה כמו גולם לכמה רגעים ואז הוא הבין למה היא התכוונה. "מה, את סתומה או משהו??" הוא קרא בפליאה.
"עמית! שקט." המורה ליכסנה את מבטה לעבר המקום האחרון ואז המשיכה לדפדף בשלווה בזמן שעוד כמה תלמידים נכנסו לכיתה.
סאלי הסתכלה לשנייה על המורה שהתעסקה בספר שלה ואז היא פנתה אל עמית, "ש-שכחתי! א-אני כן זו-זוכרת ש-שהייתי ב-בבית עם ה-המעיל. כנראה הו-הורדתי אותו ברכב של י-יער ושם ש-שכחתי או-אותו…" סאלי לחשה בנקישת שיניים.
הוא נאנח והסתכל על סאלי ששיפשפה את ידיה ואז הצמידה אותן ללחייה במטרה להתחמם.
"א-אז אפשר ל-לעבור כבר ל-לשורה ה-הראשונה? ש-שם פ-פחות ק-קר…" סאלי לחשה וכבר נעמדה.
עמית משך את סאלי מידה והושיב אותה בחזרה לידו. הוא פשט את המעיל השחור שלו וזרק אותו על סאלי.
"מ-מה?" סאלי לחשה והחזיקה את המעיל השחור.
"תלבשי." הוא אמר.
"א-אני ל-לא יכולה פ-פשוט ל-ללבוש א-את זה!" סאלי לחשה.
"למה? אל תדאגי, אין לי פשפשים." הוא אמר והוציא את הציוד שלו מתיקו.
"לא ז-זה-" סאלי לחשה.
"פשוט תלבשי את זה." עמית אמר לסאלי בגילגול עיניים.
"א- אַבְ-" סאלי באה למחות אבל עמית קטע אותה שוב.
"בלה, בלה, בלה." עמית אמר. "תפסיקי לדבר, בסוף המורה תוציא אותך מהכיתה."
"א-" סאלי באה לענות לו אבל אז שקלה את מה שאמר.
עמית חייך אליה את חיוכו המעצבן אחרי שהבין שהוא ניצח בויכוח. סאלי הוציאה לו לשון והתעסקה במעילו.