החיים שלא רציתי

ישבתי המומה ובהיתי בהורים שלי. לא הצלחתי לעכל את הידיעה המרעישה. רק לפני ימים אחדים חגגו ההורים שלי 20 שנות נישואין, ועכשיו… הם מודיעים לי שהם מתגרשים.
'איך הם יכולים לעשות לי את זה?!' חשבתי בכעס, 'אתמול הייתי נערה רגילה, ומעכשיו אהיה תמיד המסכנה שההורים שלה התגרשו.'
אם יש דבר שאני שונאת יותר מלימודים, זה שמרחמים עליי.
ואם ההורים שלי יתגרשו, כולם ירחמו עליי.
וחוץ מזה, מי אמר שאני מרשה להם? מישהו שאל אותי אצל מי אני רוצה לגור?
לא, הם פשוט החליטו שאני אגור עם אמא ופעם בשבוע אבקר אצל אבא.
אם הם היו שואלים אותי הייתי בוחרת באבא. אמא שלי בכלל לא מבינה אותי ואת ה'דור של ימינו'.
אם יש מסיבה היא תמיד אומרת שעדיף שיבואו לכאן כמה בנות ונראה סרט, אבל אבא שלי תמיד הרשה לי לצאת למסיבות ואפילו הקפיץ אותי אליהן. וחוץ מזה הוא תמיד מפנק אותי.
"זואי מותק" אמא שלי, סטפני, אמרה בקול מתוק וחייכה, "את רוצה להגיד משהו? לא דיברת כבר עשר דקות"
היישרתי אליה מבט אטום וקמתי "אתם לא מתגרשים" הצהרתי ורצתי לחדרי מנסה לעצור את הדמעות.
'למה הם עושים לי את זה?' חשבתי לעצמי, ולא מצאתי תשובה, מצאתי רק שינה.
'פיפ פיפ, פיפ פיפ' השעון המעורר שלי הודיע שהגיע הזמן לקום, זקרתי עליו את הכרית והתיישבתי על המיטה. "הכל היה חלום" מלמלתי לעצמי תוך כדי שהתלבשתי "המשפחה שלך מאוחדת ואוהבת!"
נכנסתי למטבח כדי למרוח לי פרוסה עם משהו ומה שראיתי לא מצא חן בעיניי.
כל המטבח היה ארוז ומלא ארגזים, וקולות של גרירה נשמעו מהמזווה.
"אמא?" התקרבתי בהיסוס את המזווה.
כעבור רגע אימי נגלתה מעבר לארגזים הגדולים.
"אוהה, מתוקה התעוררת!" היא הניחה את הארגז שהיה בידה.
"מה…..?"הבטתי סביבי בבלבול.
"אהה, זה" היא החוותה בידה על המטבח הארוז "אנחנו עוברות מכאן, אבא שלך מקבל את הדירה ואנחנו נעבור לדירה אחרת מכספי הגירושין" היא חייכה ואז הוסיפה "טוב, אני צריכה לגמור עם הדברים פה, אז…"
לא חלמתי, ההורים שלי באמת מתגרשים, אני עוברת לדירה אחרת, אולי אפילו לעיר אחרת, והכל נפל עליי בבת אחת. ואף אחד לא טרח לספר לי על זה לפני כן.
'הלו שם…. את מאחרת לבית ספר!' קול קטן צעק במוחי,
"אוי נכון" לקחתי לי עוגייה ורצתי לתחנה. כמעט פיספסתי את האוטובוס.
כשהתיישבתי סוף סוף מסדירה את פעימות ליבי, שמתי לב שנער כלשהו מסתכל עליי במבט שמנסה לברר מה קורה איתי. הסטתי את ראשי במהירות מנתקת קשר עין איתו, אך הרגשתי שהוא עדיין מסתכל עליי.
"אמממ…" התחלתי לפנות אליו אבל האוטובוס בדיוק עצר בבית היתומים והוא ירד.
'מוזר' חשבתי לעצמי 'הוא בכלל לא נראה יתום, אולי הוא מתנדב שם…'
הסתכלתי עליו מבעד לחלון צועד בשביל הרחב אל עבר בית היתומים בלי להביט לאחור לרגע.
האוטובוס המשיך ליסוע ועצר בבית הספר שלי. שמחתי שלא הייתי צריכה לדבר עם הנער שנעץ בי מבטים, אבל בתוך תוכי הצטערתי שלא יצא לי להכיר אותו.