החיים שאחרי: פרק שני
"ביי, אמא אני אוהבת אותך". חיבקתי אותה חזק ואז הרופא נכנס ואמר שאמא צריכה עכשיו לנוח ולהתרגל לביתה החדש. ידעתי שהיא תהיה שם 7\24, אבל לדעת את זה ולשמוע את זה, בתוך חדר לבן, ונטול חיים, כשעומד לצידך רופא אלו שני דברים שונים.
אמא נשארה לשכב בחדר בזמן שאני אבא והרופא יצאנו החוצה. מחוץ לחדר שלה היה מסדרון ארוך וצר, וכמו חדרה, לבן ונטול חיים. מול החדר היה ספסל. התיישבתי עליו. עצמתי את עייני ונאנחתי חרישית. אבא והרופא עמדו מטר ממני. אבא ניגש אליי ואמר "אלה חמודה, חכי פה כמה רגעים אני כבר חוזר".
"בסדר", עניתי חלושות, עייפה מהבוקר שעבר עלינו. אלה חמודה?. כבר הרבה זמן שהוא לא קרא לי ככה, כנראה שהמצב ממש חמור.
הסבתי את מבטי ימינה וראיתי את הרופא ואבא מתרחקים במסדרון עוד כמה מטרים ממני. הם דיברו. לא הצלחתי לשמוע הכול. אבל החלק ששמעתי לא נשמע חיובי במיוחד.
אבא הסתכל על הרצפה ממושכות. כמו שהוא תמיד עושה כשהוא חושב על מה לומר. ולאחר מכן הפנה את עיניו אל הרופא במבט מיואש ושאל "אתה חושב שיש סיכוי שהיא תחלים?"
הרופא החזיר לאבא מבט מלא האהדה והשיב "אני לא רוצה לטפח תקוות שווא. אני לא אשקר לך מצבה מחמיר מיום ליום, ועוד לא נתקלתי במקרה של סרטן כזה שמישהו חי כל כך הרבה זמן. זה נס בפני עצמו שהיא עוד כאן. אבל אני מבטיח לעשות את כל שביכולתי.."
בשלב הזה של השיחה הבנתי שלא בטוח שאני רוצה לשמוע את ההמשך. אז שמתי אוזניות ונמנמתי
קצת על הספסל.
תגובות (0)