החיים שאחרי: פרק שלישי

אוץ'. ליטפתי את ראשי בכאב בזמן שפקחתי את עייני. אני שונאת במפרים.
"אוו, בוקר טוב. אני רואה שהתעוררת. אנחנו כבר מגיעים".
"אבא?" שאלתי מנומנמת.
"כן, חמודה?" השיב.
"לאן בדיוק אנחנו מגיעים? וכמה זמן נמנמתי?"
אבא גיחך לעצמו. "אלה, מה הדבר האחרון שאת זוכרת?"
"אממ.. נמנמתי קצת על הספסל בבית חולים ואז שמתי אוזניות ו.. כלום"
הוא שוב גיחך קצת. איך אני שונאת שהוא עושה את זה. החיוך הזחוח הזה שאומר שהוא יודע משהו שאני לא.
"אלה, את לא נמנמת, את נרדמת. ממש הייתי צריך לגרד אותך בכוח מהספסל. אפילו סחבתי אותך לתוך המכונית. ויש לי חדשות בשבילך את נאבקת מתוך שינה. הרגשתי שאני בסרט פעולה וחטפתי אותך כמעט הוצאתי את הנונצ'קה שלי.. ואני מצטער לקטוע את הסיפור אבל, הגענו!
"לאן?"
"ברוכה הבאה לבית החדש שלנו"
הוא פרס את ידו והצביע על דירה קטנה בעלת גינה גדולה המקיפה אותה בשלל עצי הדר, פרחים ושיחים יפיפיים. הרגשתי דמעות נקוות בעיני ולאחר כמה שניות התחלתי לבכות.
"אלה, מה קרה? חשבתי שתקפצי מאושר מההפתעה שהכנתי לך. הוא אמר וטפח על כתפי ברכות כמחוות עידוד.
הסתכלתי שוב על הדירה, בחנתי אותה כמה שניות מכל זווית אפשרית. אין ספק זו הדירה.
ניתקתי את מבטי ממנה והורדתי מעליי בחיפזון את החגורה וחיבקתי את אבא. "הבית הישן של סבתא נונה!" אמרתי חנוקה עדיין מדמעות.
הוא הנהן וחייך ברכות. התנתקתי מהחיבוק והסתכלתי עליו "או, אבא , זו ההפתעה הכי מדהימה שנתת לי אי פעם"
"יותר מהפעם ההיא שהכנתי לך את העבודה בהיסטוריה וקיבלת 100?"
"הרבה יותר, אין מה להשוות בכלל" הבטתי על אבא וחייכתי באושר.
אולי השנה הזו לא תהיה כזאת נוראית למרות הכול.