החיים לפי אקסטרווגנזה ודופרי (18+)

סיפור זה הוא המשך לסיפור "הלוויה אחת ונשים שתיים"
טריגר: גס

אתם אולי מכירים אותי ואולי אתם עומדים להכיר אותי, לינדה דופרי. כן, מעצבת האופנה הכי אמיתית במגזין. בואו נגיד שבקטגוריית "אמיתיות" אף אחת לא יכולה לנצח אותי, אבל אני מקדימה את זמני. אתם בטח מכירים את אימי המנוחה, קיקי אקסטרווגנזה. כן, פאם קווין אמיתית. היא לימדה אותי איך להפוך מקווין עצובה שעוד לא ידעה לגלח את הזיפים שלה, לאמיתית, לאמא.
כשאתם הולכים ברחובות נו יורק, חלק מאיתנו אמיתיות וחלק מאיתנו עוד מפחדות. מפחדות מהשינוי, מפחדות לממש את עצמן, מפחדות להיות שלמות עם עצמן. עברו עשר שנים מאז לכתה של אמא ואני נשארתי בבית לבדי, מפוחדת. את המילים האחרי אחרונות שלה כאילו יכלתי לשמוע אותן. בהלוויתה, נגלתה אליי, הפצירה בי להמשיך את המורשת, להמשיך להוות אמא לילדים שזקוקים לבית. הפחד הודחק והוחלף בעשייה. העשייה שהביאה אותי לדבר איתכם היום. זהו סיפורי.

"מה אתה עושה?!" התפרץ לחדר בעודי מודד את הגוזייה של אחותי הקטנה.
"אני…אני…אני רק ניסיתי לראות אם זה מתאים, אבא."
"זוהמה! זוהמה אתה מביא לבית הזה! לא אמרנו שאתה מפסיק עם השטויות?" קולו התרעם והתחזק.
"זה לא שטויות, זה אני. למה אתה לא יכול לקבל אותי כמו שאני?"
"הילד שלי לא יהיה קוקסינל! אתה מת מבחינתי! מת!"
"היי, על מה כל הצעקות?" נכנסת אמא בשמלתה האדוקה ומנסה להרגיע את הרוחות.
"מה קורה פה? אני נותן לך לגדל את הילד הזה ותראי לאן זה הוביל אותו!"
"תרגע מריוס. מה קרה?"
"תגיד לה! תגיד לאמא שלך את האמת." נבח עליי אבא, הפציר בי לספר.
"אני…אני ניסיתי את החזייה של קלרה." אמרתי בקול השקט ביותר, בתקווה שהמילים האלו לא יצליחו להגיע לאוזנייה. דממה השתררה בחדר. אמא לא ידעה מה להגיד. סטירת לחי חזקה הכתה בפניי הילדותיות.
"צא החוצה! צא החוצההה!" צרחה אמא. במבט מושפל, לקחתי את מעילי ויצאתי מהחדר. הסתכלתי אחורה לראות בפעם האחרונה את הפנים שלה, שלהם ואלו החביאו אותם מפניי. עזבתי ולא חזרתי.

מה אני אגיד לכם? להיות טרנסית שחורה בשנות השמונים לבית דתי, לא היה דבר פשוט כל כך. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את המשפחה שלי, המשפחה הביולוגית שלי. אפילו ללויה של אמא, קלרה לא הזמינה אותי. היא חשבה שאני אפחיד את הילדים, היא חשבה שככה המשפחה תוכל להישאר "נורמלית". אני נורמלית. נולדתי נורמלית, רק לא בגוף הנכון. אני אישה שנולדה בגוף של גבר, שהייתה צריכה קצת הרבה כסף כדי לתקן את הטעות הקטנה של מעלה.

"הי אתה, מי הרשה לך לישון פה בכלל?" העיר אותי משנתי.
"זה ספסל ברחוב, למה צריך רשות?!" שאלתי בתמימות ילדותית.
"הספסלים פה הם שלי. אני אחראי לכל המסוממים והיתומים פה. אם אתה רוצה להמשיך לישון פה, כדאי שתשלם." ענה הצעיר הלבוש ברישול.
"כמה…כמה צריך לשלם?"
"שני דולרים ללילה."
"עזבתי בלי כלום. אני לבד כמו שמעולם לא הייתי. אין לי כלום, מצטער." התוודתי.
"אם אין כלום, אז לך תרוויח."
"אמצע הלילה, מאיפה אשיג כסף?!"
"לך פה למזחים. תתפוס לך איזה לבנבן נשוי או לטיני מסומם ותחזור אליי עם הכסף." הסביר וגלגל אותי מהספסל, מחייב אותי להשיג את הכסף.
הלכתי במשך עשר דקות, מנומנם וטרוד מהיום שעבר. למה התכוון שאמר לתפוס לי לבנבן? הרגליים הובילו אותי למקום חדש. מקום עם ריח בלתי נשכח, ריח מצחין. נשים שאיפורן נמרח וגברים בתחתונים שרק מחפשים על מי לעגוב בשביל להשיג עוד פרוטה, שאיתה יוכלו להשיג עוד פת לחם. לפתע הרגשתי יד נשית נוגעת בי מאחור. הסתובבתי ולמולי נגלתה אישה מרשימה מאין כמותה.
"מה אתה עושה פה? זה לא מקום לילדים." אמרה בקולה המרגיעה והנינוח.
"אני צריך שני דולר והאיש אמר שזה המקום להשיג אותם." ניסיתי להסביר.
"מי אמר? קונר? קונר יכול למצוץ, זה לא מקום לילדים!" התעקשה.
"ולילדות?" שאלתי ובפעם הראשונה חשפתי את זהותי האמיתית לעולם.
"את ילדה? אז למה את לבושה כמו בן?! צריך להלביש אותך, מותק. בואי איתי."

אסור לנו לשפוט. כל אחת וכל אחד מרוויח את לחמו בצורה שונה. החיים הובילו אותן ואותם למזח. המקום האפל ביותר בניו יורק. המקום שבו יכלתי ליפול. זנות זו לא מילה גסה בעיניי. זנות זו רק דרך להתקיים. אני לא רואה הבדל בין לעבוד במאפייה ובין לעבוד כזונה. כל אחת צריכה להרוויח כסף בשביל לקנות מייקאפ, לא? אם היא לא הייתה שמה באותו הלילה, אני לא הייתי מדברת איתכם עכשיו.

"תודה רבה על הבגדים מיס קיקי."
"על לא דבר, מותק.אבל אנחנו עוד צריכות לקנות לך פאה." אמרה בקולה המרגיע.
"פאה?" התפלאתי.
"כן. איך את מתכוונת לצעוד בנשף? אם השיער המדובלל הזה?!" גיחחה.
"מה זה נשף?"
"את סקרנית, זה דבר טוב ילדה. בואי נאכל איפשהו, אני גוועת." ואני הנהנתי עם החיוך הרחב ביותר שלי. היא הובילה אותנו באמצע הלילה לדיינר שרואים רק בסרטים. ואני נגררת אחריה עם השמלה החדשה שלי, לא מבינה את המזל שנפל בחלקי ככה פתאום.
"שני המבורגרים גדולים, קפה וצ'יפס, והפעם שיהיה קרסיפי." אמרה למלצרית.
"שום בעיה קיקי." כתבה את הזמנתה והלכה אל עבר המטבח.
"איך קוראים לך ילדה?"
"מת'יו." מיס קיקי צחקה.
"שמעת מה ששאלתי? איך קוראים לך ילדה?" הדגישה.
"קוראים לי לינדה." המצאתי. לינדה צ'ין תמיד הייתה השראה בעיניי, בעיצוביה הנחילה לי את הנשיות שניסו כל הזמן לכסות.
"אוקיי, לינדה. אז מה את אומרת, רוצה להצטרף לבית שלי?" הציעה.
"יהיה לי בית?" עניתי בהתרגשות.
"לא רק בית. תהיה לך אמא, שתדאג לך ותטפח אותך. יהיו לך אחים ואחיות שיתמכו ויאהבו אותך. תהיה לך משפחה, משפחה אמיתית."
"אני רוצה. אני רוצה להצטרף לבית שלך, מיס קיקי."
"קיקי זה בסדר חמודה. ומהיום את לינדה אקסטרווגנזה." קבעה.
"אני, לינדה אקסטרווגנזה." ובפעם הראשונה בחיים, הרגשתי שאני סופסוף ממששת את מי שאני בפנים.

מאז הפעם ההיא בדיינר, מים רבים זרמו בנחל. מאז הספקתי להכיר את המשפחה החדשה שלי, את פול ואת אנג'י שבדיוק חזרו עמוסים בגביעים מצופי זהב ענקיים. עד יומה האחרון תמיד היא צחקה עליי ועל פי שנפער לנוכח מראה הגביעים הנוצצים.
אז אנג'י הסבירה לי על הנשף. מקום בו אנחנו יכולים להיות אנחנו. מקום להגשים את החלומות שלנו, מקום שיעריכו אותנו לפי היכולות שלהם. האווירה הזו, של הערכה עצמית והשמחה שאפפה את הבית הן אלו שגרמו לי להבין שהגעתי למקום הנכון בשבילי.

"הקטוגריה היא… אמיתיות. תראו לי את זה כמו אישה אמיתית." הכריז. ולמסלול הנשף הגיעה אפרוטידה לבושה בשמלה מוזהבת כשלרגליה נעלי עקב שהגביהו אותה לפחות בעשרה סנטים.
"תראו אותה, יכולה בקלות לעבור בשדרה השמינית מבלי להעניד עפעף. שופטים הציונים שלכם?" קרא והסתובב לשופטים "עשר, עשר, עשר, עשר! הפרס הגדול אפרוטידה פנדאוס."
"הבנת מה את צריכה לעשות?" שאלה אותי.
"לצעוד כמו אישה אמיתית." ענתה במקומי אנג'י.
"לצעוד כמו פאם קווין." הוסיף פול בהתלהבות.
"לצעוד כמו לינדה אקסטרווגנזה." הוספתי.
"כן מותק. כמו אישה, כמו אקסטרווגנזה." התרגשה.
"הקטגוריה הבאה היא… פנים. אני רוצה לראות עור! אני רוצה לראות אתכן זורחות! אני רוצה לראות נשים!" הכריז. עליתי למסלול כמו אישה שבטוחה במה שיש לה. הצגתי את פניי לאור הפנסים שבתקרה והעור החזיר אור, הניצוץ עבר. וכמותי עברו עוד שלושה נשים מדהימות ונשיות לא פחות ממני. אבל אני ידעתי שמה ששלי- שלי.
"שופטים הציונים שלכם עבור לינדה אקסטרווגנזה?" קרא והסתובב לשופטים, ידעתי שאני צריכה לפחות שלוש עשיריות כדי לזכות "עשר, עשר, עשר, עשר! הפרס הראשון לינדה אקסטרווגנזה, הפרס השני לולו אמדאוס."

לא משנה אילו מילים אכתוב או אומר אתם צריכים לראות. אי אפשר להעביר את חווית הנשף אם לא חווים אותה. הנשף זה המקום לבטא את עצמך, וכמו שאנג'י אז אמרה, להגשים את כל החלומות שלנו. וגביע אחר גביע הבנתי שקורצתי מחומר מנצח.
אתם יודעים שבממלכת הדבורים, כשדבורה חדשה מאיימת על מקומה של המלכה, למלכה יש שתי אופציות: לעזוב ולהפוך למלכה בכוורת אחרת, או להילחם עד מוות במלכה החדשה. קיקי בחרה להילחם.

"עבר זמנך, אמא." אמרתי בטון מתנשא.
"מי לימד אותך לדבר ככה?" התפלאה
"ככה איך?"
"ככה כמו כלבה כפוית טובה! את היית בן עלוב שלא ידע דבר על העולם הזה, עד שאני הכנסתי אותך תחת כנפי. בלעדיי לא היית פה, כלבה." התעצבנה.
"תודה רבה באמת אמא." אמרתי בזלזול "תודה שאת גונבת לי את הרעיונות פעם אחר פעם אחר פעם."
"לינדה כדאי שתשמרי על הפה שלך, אל תגידי דברים שתחרטי עליהם! אני לא גנבתי דבר!" הניפה בידיה הארוכות והמשיות.
"כן? שנשווה עיצובים ותאריכים? שישה במאי בא לפני שבעה ביוני למיטב ידיעתי. את גנבת מלוכלכת שרוצה להתפרסם על חשבוני." הטחתי את האמת בפניה.
"מי את? מי את בלעדיי? את כלום, גרגר אבק. קווין שלא יודעת להתגלח כמו שצריך! אני לא חייבת לך דין וחשבון על כלום וכדאי שתזכרי את זה!"
"כלבה. מי את חשובת שאת? כן, הצלת אותי, תודה על זה. כן, הפכת אותי למי שאני, זה נכון. אבל העיצובים הם רק שלי. אין לך שום זכות עליהם. וזה הופך אותך למה שאת, לגנבת. אני מתפטרת."
"את לא יכולה להתפטר אם הרגע פיטרו אותך, כלבה!"
"אנג'י, פול, הזמנות יחידה להצטרף אליי ויחד נקים בית אגדי שיקבור את הבית הרופס והזקן שלה, מצטרפים?" ואלו הנהנו לחיוב.
"תעזבו! בוגדים! כולכם! נראה איך תסתדרו בלעדיי!" ואנחנו יוצאים בטור קצרצר אל מחוץ לבית, וכך עזבתי את הבית שלי. עזבתי ולא חזרתי.

האמת היא שהסתדרנו די טוב. הכסף שאנג'י ואני הרווחנו במתפרה יכל לכלכל שני בתים בקלות. ונוסף על הכסף של פול יכולנו להרשות לעצמנו את הפרוות היקרות ביותר. אני לא גאה בשיחה הזו. היא גנבה לי את העיצובים והיא ידעה את זה, אבל זו לא הייתה סיבה מספקת להרוס בית.
בית דופרי אכן הפך לבית אגדי שחיסל את כל שאר הבתים ועד שנת 1987 קטלנו כל בית בכל קטגוריה. קיקי הסדירה את העניין עם פוליקה והסבירה להם שהעיצובים שלה הם בעצם שלי. ומשמה הדרך סללה את עצמה.
הפכתי להיות הנחשבת ביותר לעיצוב אופנה והבית שלי היה האגדי ביותר, הייתי מאושרת? אמא שלי לא הייתה איתי. לא הייתה איתי לחוות את כל ההצלחות שלי שלא היו מתרחשות אלמאלא היא. היא זו שהצילה אותי אז מהמזחים ולכן אהיה חייבת לה עד יומי האחרון. המוות הגיע גם אליה וזה קרה בדיוק כשחזרנו לדבר.
מחשבה אחת ניחמה אותי כשקברנו את אמא, שהמורשת שלה המשיכה. היא אמרה לי לפרוש את הכנפיים, למצוא את הנשמות האבודות ולהצילן מהאפר וכך היה.
בית דופרי לא היה רק בית אגדי הוא גם דאג לרוב היתומים בשכונה שבה אני ניצלתי. לפעמים מיטה וארוחה חמה זה כל מה שילד צריך. המורשת שלך-אמא המשיכה, אבל את כבר לא תזכי לראות אותה מצמיחה ענפים ועלים נוצצים.
ביום שבו אמות אני מבטיחה לבוא לבקר אותך שמה למעלה, שנוכל להסתכל על העץ המרשים שגדל לו מהאדמה ושצמרתו מאיימת לגעת בעננים הכסופים. נוכל לצחוק על החיים ולהיאנח אנחת רווחה בידיעה שבסוף עשינו טוב. בית דופרי-אקסטרווגנזה יחיה לנצח.