החיים לא תמיד טובים פרק 2

"לא שמעת, אני בוחרת ברוני"
"זו הטעות הכי גדולה שאת עושה, ואת עוד תצטערי על זה כי הנקמה בדרך!"
"אביגיל על תדאגי היא לא תנקום בך… את החברה הכי טובה שלה" רוני ניסתה להרגיע אותי ולפי המשפט הזה היא באמת לא מכירה אותה, אבל את האמת גם אני חשבתי שהיא לא תעשה כלום.
בסוף הלימודים אני ורוני הלכנו ביחד.
"אממממ….. אביגיל… אאהההה תודה שהית בצד שלי"
"ברור, למה מה חשבת שאני יעשה יבחר בה וישאיר אותך לבד, במיוחד אחרי מה שהיא אמרה"
"את האמת קצת, אבל תודה בכל מקרה"
"מההההה תודה רבה על האמון שאת נותנת בי"
"אחרי מה שהיה שנה שעברה, זוכרת?" היא הסתכלה עלי במבט של את באמת שואלת
"זה היה בצחוק, וכן אני זוכרת איך אפשר לשכוח"
"אני יודעת שזה היה בצחוק" היא הסתכלה במבט של חרטה
"תראי מה שעשיתי שנה שעברה היה נוראה ואני יודעת את זה אבל תאמיני לי זה לא יקרה יותר"
"אני יודעת, טוב. אני גרה כאן…. ביייי"
"בייי" רק עכשיו נזכרתי כמה קרוב אנחנו גרות וכל היום חשבתי על מה שקרה ועל מה שיקרה לנו… לי וללורן, אנחנו נשאר חברות הוא לא? רק המחשבה על מה שלורן עשתה היום גרמה לי לבחילה אבל המחשבה על זה שלא נהיה חברות גרמה לי לבכי עשינו הכול ביחד איך היא יכולה לעשות את זה, לתת לי לבחור בינה לבין רוני…
"אביגיל חמודה, תקומי כבר שבע ועשרה"
"רגע אמא, עוד 5 דקות"
"תקומי את תאחרי, וגם אין לי הרבה זמן היום, בשמונה וחצי אני צריכה להיות בעבודה"
"טוב אני קמה נו, מה הלחץ" איך אין לי כוח לזה, שוב ללכת לבית ספר, ועוד היום אני הפילו לא זוכרת מתי נרדמתי אבל מה שבטוח זה לא היה ליפני אחת בלילה.
"אמא את יכולה לקחת אותי לבית ספר?"
"כן, אבל למה את לא הולכת אם לורן וצבא הרובוטים?" (כן אני יודעת אולי זה נשמה מוזר אבל אמא שלי המציע את "לורן וצבא הרובוטים") "סתם בלי סיבה מיוחדת, אין לי כוח"
"את בטוחה, את יכולה לספר לי אם קרה משהו"
"לא זה בסדר אל תדאגי, פשוט לא בה לי ללכת היום ברגל"
"טוב חמודה, בואי אני אקח אותך"
היום בשעה הראשונה הייתי צריכה להגיש את העבודה בהיסטוריה, 15 דפים עבודה אחת. אני לא חושבת שבאמת היה למורה כוח לקרוא את הכל אבל זאת לא הבעיה שלי… נכון?
הגעתי לבית ספר בדיוק בצלצול (איזה מזל יש לי)
"בוקר טוב חמודים, אני מקווה שלא שחכתם את העבודות" (זאת המורה שלי להיסטוריה היא גם מחנכת הכיתה. קוראים לה רותי היא ממש חמודה, אני אוהבת אותה ולא רק אני כולם אוהבים אותה) "תוציאו בבקשה היסטוריה ואת העבודות אני יאסוף בסוף השיעור"
במהלך השיעור ראיתי שהעבודה לא על השולחן, התחלתי לחפש אותה בכל מקום. "אופיר ראית את העבודה שלי?" (אופיר היא ילדה שיושבת לידי. ליפני כמה שנים הינו חברות, עכשיו כשאני חושבת על זה אנחנו לא חברות מאז שאני מסתובבת עם לורן…) "כן, לורן לקחה אותה. למה?"
"מה? מי לקח אותה?"
"לורן… אביגיל הכל בסדר? מה קרה?"
"את מחפשת את זה" לורן החזיקה את העבודה ודפדפה בין הדפים, היא הסתכלה עלי עם חיוך שטני
"לורן מה את עושה? לא בבקשה… לורן… אל תעשי את זה, לורן…לא…"