החיים כשאתה מחפש-פרק ב'

את החצי שעה הבאה ביליתי בישיבה עם פפריציאו על המידרכה בברחוב. ניסיתי להסביר לו שוב ושוב את מה שקרה עם אותה הילדה בפארק. פפריציאו כרגיל לא הבין שום דבר ושאל כל פרט 4 פעמים לפחות. כשהתחלתי לענות בלחץ ועצבנות הוא התחיל להיתגונן ולצחוק שיש לי בעית עצבים-ופה אני חייב לומר שאין לי שום בעיית עצבים אם אני לא צריך לחזור על אותו הדבר במשך 6 פעמים.
"אז תן לי להבין" אמר פפריצאו עם המבטא הדבילי שלו "היא ראתה אותך? כאילו ממש ראתה?"
"כן" אמרתי בעצבנות.
"והיא ידעה שאתה רוח?"
"לא בטוח"
לפעמים אני לא מבין למה אני ופפריצאו חברים, הוא משוגע ולא מבין כלום, אבל אז אני נזכר שהוא מכיר כמעט את כל הרוחות בעיר ויש לו הרבה קשרים פלוס הוא יודע לישמור סודות טוב, אז זה מספיק לי בישביל לסבול אותו למקרה שאזדקק לו יום אחד.
בזמן שפפריצאו מילמל משהו על איזו חולדה שראה פעם ברחוב והיה יכול להישבע שהחולדה ראתה אתו גם-סיפור ששמעתי אלפי פעמים- אני בהיתי בתחנת האוטובוס שהייתה במרחק מטרים ספורים מאיתנו. ראיתי איך האנשים ממהרים להספיק לאוטובוס וחלקם שכבר נמצאים בתחנה רוטנים וכועסים על זה שהאוטובוס מאחר, ראיתי נער בערך בן גילי מנסה להתחיל עם נערה מבוגרת יותר שנשענה באדישות על הגדר ליד התחנה ונראה היה כאילו הציפורניים שלה מעניינות אותה יותר מימנו.
היסתכלתי לעבר השני של הרחוב וראיתי איך גבר בחליפה עומד ליד חנות פרחים ומחכה למוכרת שתעצב לו זר, ראיתי את אותה האישה שכל יום רצה בפארק עוברת את הכביש ורצה גם היא אל תחנת האוטובוס. הרמתי את מבטי והיתרכזתי בשמים, הם היו תכולים ויפים ניסיתי למצוא צורות בעננים אך הכל נראה לי חסר היגיון ודפוק כך שויתרתי על הרעיון הזה מהר. זיכרון חדש התחיל לעלות בראשי, שמים, שמש, קולות-קולות של מים, של גלים, ריח של משהו מלוח ומרענן…ים.
אני ניזכרתי בים, אני ניזכר באישה שעמדה מולי עם הבגד ים הירוק והכובע הלבן, היא נופפה לי בידה…זאת..אני יודע מי זאת-אבל אני לא מצליח להיזכר…אני מכיר אותה..
…
הזיכרון עבר. כבר הרבה זמן שלא חוויתי כזה זיכרון עוצמתי ובעל משמעות, זה עוד פרט מהעבר שלי, אותה אישה, אני לא זוכר את פניה אבל אני יודע שהיא חייכה, אני יודע שאני מכיר אותה-אני בטוח בכך.

"היי! זה אתה!" קול קרוב אליי קטע את מחשבותיי.
מולי עוד הפעם עמדה אותה הילדה מהפארק, היא הביטה בי, המבט שלה היה עמוק ומשכר.
"את מדברת אליי?…" אמרתי בקול צרוד.
"כן..ברור-למי עוד? לקיר שמאחוריך?" היא ציחקקה.
"את רואה אותו?" שאל פפריצאו וקם.
לא נראה היה שהיא מבחינה בו, הוא התקרב אליה והתחיל ליבחון את פניה.
" לא, היא לא נראת לי מוכרת" אמר לבסוף.
"רציתי להיצטער בנוגע לזה שגרמתי לך לברוח מימני בפארק-אני חושבת שהייתי נלהבת מידי להכיר אותך" היא חייכה את החיוך הממיס שלה.
"חיי נפשי ילד! היא באמת מדברת אלייך" זינק פפריצאו לפניה והושיט את ידו "אני פפריצאו" אמר.
שום תגובה, היא המשכיה לבהות דרכו ולהיסתכל עליי.
"אני לא חושב שהיא רואה אותך" מילמלתי.
"מה?" היא שאלה "למי אתה מדבר?"
"אליי!" צעק פפריצאו "אני כאן!" הוא נופף בידיו, אך שום דבר לא קרה, הם רק עברו דרכה.
"אליו" אמרתי והצבעתי על פפריצאו המופתע.
היא היסתכלה לכיון שהצבעתי עליו וצחקה –" יש לך חבר דימיוני או משו?"
"את לא רואה אותו?" שאלתי
היא הנידה בראשה בעודה צוחקת
"וואו כמה שאתה מוזר" היא אמרה.
"את לא רואה אותו?…רגע..אז איך את רואה אותי?" שאלתי. ראיתי את פפריצאו עושה לי מבט מוזר, ואז לוחש לי "מה יש לך? למה את המתעקש לצאת אידיוט??".
"אני לא יודעת איך אני רואה אותך-אני בטוחה שזה איכשהו קשור לעובדה שיש לי עניים אבל היי אני לא מומחה בתחום " היא חייכה.
"קום" לחש לי פפריצאו מאחוריה.
רק אז שמתי לב שאני עדין יושב על המידרכה. מיהרתי ונעמדתי על רגליי, גיליתי שאני יותר גבוה מימנה כמעט בראש וחצי, היא נראתה פתאום כל כך קטנה ושבירה.
"אז כמו שאמרתי קודם-אני אנדי" היא הושיטה לי את ידה.
ידעתי שלא אוכל לגעת בה, ומשום מה פחדתי מזה, כבר שלושים שנה שלא דברתי ככה עם בן אדם ולא הרגשתי את מה שאני מרגיש עכשיו, פחדתי שכשניגע אחד בשניה אני אעלם ממבטה והיא לא תוכל לראות אותי, פחדתי גם שהיא תיבהל כי היד שלי פשוט תעבור דרכה, וככה יהרסו הסיכויים היחידים שלי לדבר ככה עם בן אדם.
פחד אחז בי בעודי שולח אליה את ידי ללחיצה, צופר של מכונית הקפיץ את שנינו ומיד משכתי את ידי חזרה אליי. נראה היה כאילו היא נרתאה מימני לשניה.
"אתה בסדר?" שאלה.
"כן, ברור" אמרתי, ראיתי שהאוטובוס הגיעה לתחנה ומיד המצאתי תירוץ.
"זה האוטובוס שלי" אמרתי " חייב לרוץ" ואז פתחתי בריצה, משהו אמר לי שהיא מסתכלת עליי לכן ניסיתי לא היתקל באנשים וחפצים בדרכי לשם כי ידעתי שאני פשוט העבור דרכם ולא רציתי שהיא תיראה את זה.
הצלחתי להיכנס לאוטובוס ואפילו ראיתי מושב פנוי, היתיישבתי עליו והרכנתי את ראשי על בירכי.
"אתה דפוק בכוונה?" נשמע הקול של פפריצאו.
הרמתי את ראשי וראיתי שהוא עומד לידי.
"מה??" היתגוננתי.
"מה מה?" הוא נראה עצבני " לראשונה מזה 3 שנה שאתה מת מישהי מצליחה לראות ולשמוע אותך-וזאת התגובה שלך?! אתה בורח?!"
"מה יכולתי לעשות? לא יכולתי ללחוץ איתה ידיים!" אמרתי.
"נכון..אבל גם לברוח לא היה משהו חכם לעשות" הוא אמר.
"אני לא ברחתי-זה האוטובוס שלי, הייתי צריך להספיק לעלות עליו"
"תגיד אתה מקשיב לעצמך בכלל?!" הוא שאל
ציחקקתי בעצבנות.
"אתה מבין מה עשית הרגע? יכול להיות שיותר לא תיראה אותה לעולם-אתה הרגע פיספסת היזדמנות של ….הלוואי ויכותי לומר בחיים אבל הבנת את הכוונה שלי!"
"טוב בסדר זה לא משנה עכשיו" כמתי ממקומי "כנראה שיותר לא אראה אותה וגם אם כן אז היא לא תדבר איתי יותר"
-"נכון, אני די בטוח שהיא ושבת שאתה משוגע" אמר פפריצאו.
…

באותו הערב, בזמן שהלכתי ברחוב לכיוון הפארק שמעתי צרחה קטנה באה מאחת הסמטאות. זאת לא הפעם הראשונה שאני שומעה צרחות בשעה כזאת בערב, האיזור הזה של העיר הוא לא האיזור הכי חברותי אפשר לומר… למעשה כבר הרבה פעמים הייתי עד לרצח ואלימות באיזור הזה.
מכיוון שבתור רוח אין לי משהו יותר טוב לעשות החלטתי להיסתכל מה קורה באותה סמטה חשוכה.
זאת היתה סמטה קטנה שהובילה לפתח של מועדון לילה, המוזיקה הרועשת נשמעה ממרחק של כמה רחובות, אל הקיר שליד הפתח למועדון הוצמדה בחוזקה אישה צעירה, היא נראתה מוזר, מפוחדת, היא הייתה מאופרת בהגזמה ופניה היו רטובים מדמעות, המסקרה שלה נמרחה על כל עניה, שיערה היה פרוע כאילו מישהו משך בו הרבה זמן, היא הייתה לבושה בצורה מאוד חושפנית, חצאית מיני צמודה ואדומה שלא הסתירה שום דבר,גרביוני רשת קרועים, מגפיים עד הברך וחולצת בטן אדומה שחשפה יותר מידי.
זה שהצמיד אותה לקיר היה גבר נמוך עם פנים כעוסות, עמידתו היתה אגרסיבית ולא יציבה, הוא היה שיכור. הוא החזיק חזק בכתיפה וטילטל אותה בעודו מקלל ויורק, מקלל ויורק. האישה בכתה וניסתה להיתגונן, היה ברור שהוא הכה אותה כבר בעבר, היא בכתה ואמרה משו שנשמע כמו 'מספיק' וגם 'אבל אני באמת אוהבת אותך' והוא לעומת זאת המשיך לקלל ולטלטל חזק את כתפיה.
לבסוף היתרחק, צבר תנופה וסתר בפניה, היא צנחה מתה והיתקפלה אל תוך עצמה, הוא התחיל למשוך בשיערה וליצעוק.
זיכרון חדש עלה במוחי, שטיח ירוק, צעקות, דלת ניפתחת וניטרקת, מישהו יצא מהבית. אני יושב על השטיח הירוק, מישהי, אישה…זאת אותה האישה מהזיכרון על חוף הים-רק הפעם היא לא לובשת בגד ים ירוק והיא לא מחייכת, היא רצה אחרי עוד דמות, אותה דמות-גבר, נראה כועס ואגרסיבי-אני ניזכר בתחושת הפחד וחוסר האונים שתקף אותי באותו הרגע, הגבר יוצא וטורק אחריו את הדלת-האישה מנסה לרוץ אחריו אבל נעצרת, היא נשענת בגבה אל הדלת ומניחה יד על פניה, היא מתחילה לבכות ואז נעצרת ומיסתכלת עלי. אני לא מצליח להיזכר בפניה אבל אני יודע שהיא כועסת-"לך לחדר שלך" היא אומרת.
הזכרון נעלם ומשאיר אותי מרותק, אני מנסה להמשך ללכת,אחרי הכל המראה העלוב הזה שיעמם אותי, אבל אני מרגיש שאני לא יכול, אני מרגיש כאילו משהו הולך לקרות. אני מנסה להבין מאיפה הזיכרון הזה בא פתאום אבל אני לא מבין.
דלת הכניסה למועדון ניפתחת ומשם יוצאת…
עוד פעם הרגשת הפרפרים בבטן, עוד פעם הסחרחורת הבילתי מוסברת-ההרגשה שהפסדתי איזשהו פרט מהעבר ואני לא מצליח להיזכר איזה.
אנדי נעמדה ליד הדלת מול הזוג. הגבר חדל מלצרוח על האישה והיסתכל על אנדי.
כשצפיתי בשלושתם עומדים מהצד ראיתי שאנדי די נמוכה למעשה ונראת די ילדותית.
מה היא עושה במועדון לילה בשעה כזאת?? היא עדין לבשה את אותם המיכנסים השחורים והמוכתתמים בצבע רק הפעם בלי הז'קט הסגול והגזור ובמקום החולצה האפורה היא לבשה טי-שרט שחורה וחלקה שעל גבה היה כתוב באותיות קטנות ומסולסלות-'בר הדרקון'.
"היי! עזוב אותה" צעקה אנדי והצביע על האישה האומללה והמפוחדת.
"מה אמרת?!" אמר הגבר ועשה צעד מתנדנד וכושל לכיוון שלה, אנדי לא זזה ממקומה.
משהו בי רצה ללכת, אבל משהו אחר בי החזיק אותי נטוע בתוך הקרקע ללא יכולת לזוז.
"אני לא רוצה להיתערב במה שיש בניכם אבל אלימות אסורה בשטח המועדון- אם לא תפסיק אני אאלץ לקרוא למשטרה" אנדי נישארה דרוכה על מקומה גם אחרי שהגבר עזב את אחיזתו משיערה של האישה ועשה וד שני צעדים לכיוונה.
"את? תקראי? ל-למשטרה?" הוא צחק "את חושבת שאני פוחד מכמה שוטרים מז*****?…"
אנדי עזבה את הבחור והתקרבה אל האישה. היא היתכופפה וניסתה לעזור לה לקום.
"עזבי אותי ילדה-אל תתערבי" דחפה אותה האישה.
"בסדר- אבל אתם צריכים לקחת את זה רחוק משטח המועדון." אמרה אנדי ונעמדה.
"שתקי! וכנסי למועדון ילדה-את לא רוצה להיתעסק איתי עכשיו!" אמר הגבר בעודו מתקדם האיטיות אל אנדי, ורק אז כשיצא מעט מהצללים שמתי לב שיותר פרטים בו-לדוגמה שידיו היו מלאות קעקועים ושצלקת ארוכה ועמוקה היתה לאורך כל פניו, שמתי לב גם לבקבוק הזכוכית שהחזיק בידו.
כנראה שאנדי גם שמה לב לפרט הזה לכן זזה מעט אחור.
"מה ילדה?! עכשיו את פוחדת?.." הוא צעק וזרק את הבקבוק על הקיר, הבקובוק התנפץ להרבה חתיכות, קול הניפוץ גרם לי ליקפוץ בבהלה, אני ידעתי שהוא לא יוכל לעשות לי כלום אבל פחדתי בשביל אנדי. דלת המועדון ניפתחה ברעש ומתוכה יצא איש גדול ושרירי עם פנים רציניות וקרחת.
הוא היסתכל על אנדי "יש בעיות?" שאל.
-"כן" אמרה אנדי "הוא שתה יותר מידי ומחולל מהומות פה". הבחור הגבוה והשרירי נעמד בין אנדי לגבר השתוי. הגבר השתוי צחק צחוק מאולץ וניכנס פנימה למועדות בעודו שולח אל אנדי מבט כועס. האישה ניגררה אחריו בלי אפילו להודות לאנדי-מה שאגב די עיצבן אותי.