החיים כשאתה מחפש-פרק ג'
"אמרתי לך אלפי פעמים לא להיתערב בבעיות פה-היית אומרת לי, אני כבר הייתי מטפל בהם" אמר הבחור הגדול שפתאום נשמע מאוד רחרוחי.
"זה בסדר בוקסור" אמרה אנדי "רק יצאתי לשאוף קצת אויר ואז ראיתי אותם-לא היתכונתי להיסתבך או משו" שקר, שקר ושקר-חשבתי לעצמי.
נראה היה ש'בוקסור' האמין לזה, הוא הניח את ידו על ראשה של אנדי והורה לה להיכנס.
"עוד שניה-אני רוצה לשאוף קצת אויר-ממש מסריח שם בפנים מסיגריות ואלכוהול" היא ברחה מאחיזתו וחייכה אליו את החיוך הממיס שלה.
בוקסור נינס למועדון-רק כשהוא היסתובב ראיתי שגם הוא לובש את אותה החולצה כמו אנדי, ועל העורף שלו באותיות גדולות ומוזרות היה כתוב 'בוקסור'.
אנדי היסתובבה לכיון שלי וחייכה.
"שלום לך" הקול שלה היה מתוק וחביב "אנחנו ניפגשים פעם שלישית היום-אתה חייב לי גלידה"
ציחקקתי-"היי" אמרתי וניסיתי למצוא ביטחון בקול שלי. יותר קל לדבר כשאתה יודע שבני אדם לא שומעים אותך, אתה פחות דואג מה יקרה או מה הם יחשבו על הדברים המאוד 'חכמים' שאתה אומר. אבל אנדי שומעת אותי לכן אני הייתי חייב להרגיל את עצמי מחדש לחשוב על מה שאני אומר בחברת.
"בכל מקרה, אז אני אנדי ואתה?" היא שאלה אבל הפעם לא הושיטה יד להיכרות.
"רוברט, אני מתכוון רובי-כלומר,…תקראי לי רובי" אמרתי בגימגום- יופי! לצאת אידיוט מוחלט ביפני היחידה מבני האדם שיכולה לראות ולשמוע אותי- בוצע.
"או קיי, רובי-ראיתי אותך היום בפארק אתה נראת כל כך שקוע באותה האישה" רק מהמילה 'ראיתי' התחלתי להרגיש היתרגשות קלה שעולה מתוכי.
"כן, היא ללא ספק משכה את העין" ברור, כי לא כל יום רואים אבטיח אנושי יושב על מיזרקה.
"היא גרה בבניין שלי, היא מאוד נחמדה…אבל אף פעם לא הולך לה עם גברים" אמרה אנדי בקול עצוב.
"ראיתי אותך מציירת אותה, את תמיד מציירת אנשים?"
"לא תמיד,כעקרון אני מציירת מה שבא לי גם אם זה סתם עמוד תאורה שנראה לי יפה פתאום"
"אז היא נראתה לך יפה פתאום?" שאלתי בציניות
"לא, היא נראתה לי מעוררת השראה"
"מעוררת השראה?"
"כן" עוד הפעם החיוך המתוק הזה "גם אתה-"
"מה?" לא הבנתי
"ציירתי גם אותך, ישבתי על ספסל בצד השני של המיזרקה וראיתי איך אתה מסתכל עליה, היה משהו מרתק במבט שלך-משו שלא יכולתי להסביר אבל רציתי ליזכור לכן ציירתי את זה"…
רציתי לומר משהו אבל את השיחה שלנו קטעו חבורה של גברים שתוים שיצאו מפתח המועדון אחד אחרי השני ובראשם אותו הגבר המקועקע והשתוי ממקודם.
הוא הצביע על אנדי ומילמל משהו לא ברור, הישתעל ותיקן את דבריו.
"הינה היא! הז*** הקטנה שביגללה אסרו על הברמן להביא לנו עוד שתיה" הוא אמר, חבורת הביריונים סביבו התחילה ליצחוק בליגלוג ולשפשף את אגרופיהם.
הרגשתי דאגה בשביל אנדי, ידעתי שמהו רע הולך לקראת וידעתי שלא אוכל לעשות הרבה כדי לעזור לה. הבחורים האלו היו יותר מידי שתויים בישביל לחשוב בהיגיון אבל לא מספיק שתויים כדי לאבד את היכולת לרוץ ולהיתנהג באלימות.
הופתעתי כשראיתי שבמבטה של אנדי לא נראה שום סימן לדאגה.
"לא אני ולא אתם רוצים צרות, אז תיכנסו פנימה ותבקשו שיזמינו לכם מונית" היא אמרה את המישפט הזה בצורה כה מושלמת כאילו דיקלמה אותו כבר אלפי פעמים.
"את גם אומרת לחברים שלי מה לעשות עכשיו??!!" זעם הגבר ממקודם "חכי שאני יתפוס אותך" אמר והיתקרב אל אנדי-בשניה אחת הוא כבר היה קרוב אליה ותפס הפניה, אנדי לא חשבה הרבה ומיד נשכה את האיש.
הגבר זעק מכאב "אחריה" הורה לביריונים שלו.
באותה השניה הבנתי שזה הזמן שלי לעזור לה.
אחד הצדדים החיוביים בלגור באותה עיר במשך 30 שנה ואף אחד לא יכול לראות או לשמוע אותך זה שאתה רואה ושומע את כולם ומכיר את כל העיר, אפילו את המוקומות הכי מוזרים וסודיים.
"אחרי" אמרתי והתחלתי לרוץ, אנדי רצה אחרי.
כמה פניות,פה ושם ונצליח להיתחמק מהם, חשבתי כשהם נעלמו מאחורינו, אבל טעיתי כי פיתאום מאחת הפניות מולינו יצאו כל הביריונים.
פניתי וניכנסנו אל עוד סמטה רק שזאת היתה ארוכה ומפותלת, אנדי רצה אחרי בלי להפסיק.
ניסיתי להיזכר בחלק הזה של העיר, זה כמו מסוך יש הרבה דרכים שמובילות אחת לשניה אבל יציאה יש רק אחת.
שמאלה, ימינה, ימינה, שמאלה ואז עוד פעם ימינה-הרצתי בראשי מפה של האיזור, הובלתי את שנינו אל עבר חצר אחורית של ביניין ישן בעל ראבע קומות, הורתי לה לטפס על סולם החירום, עליתי מיד אחריה.
טיפסנו על הגג והבטנו סביבנו. היא כופפה את גבה והניחה את ידיה על בירכיה והיתנשפה בחוזקה.
היסתכלתי עליה וניזכרתי שבשבילה זה יותר מעייף וקשה לרוץ.
"וואו…." היא היתנשפה "אתה לא נראה עייף בכלל"
"אההה….כן, אני פשוט טוב בריצה " שיקרתי-אבל לא לגמרי, כשהייתי בחיים הייתי טוב בריצה.
היא הזדרפה והיסתכלה סביבה "שיט" אמרה והצביע לכיון המועדון. הבינין לא היה גבוה אבל היה אפשר ליראות ממנו די הרבה מהשכונה הזאת.
"מה קרה?" שאלתי. חבורת הביריונים היתאספה ליד אותו המועדון.
"כנאה שלא נתנו להם להיכנס לכן הם הולכים לבלות שם את כל הלילה-מניסיון,זאת לא פעם ראשונה שמשהו כזה קורה" היא נשמעה מודאגת.
"מה את ביכלל עשית במועדון הזה?" שאלתי.
"אני עובדת שם בתור כבר חודשיים, דוד שלי הוא הבעלים והוא סידר לי שם עבודה בתור מנקה,אתה יודע, פה ושם לנקות שולחנות לפעמים גם לטאטא" אם לא החולצה שלה ומה שקרה היום בערב הייתי בטוח שהיא עובדת עליי.
"בכל מיקרה,אז למה את כל כך מודאגת מזה שהם יתאספו שם?" שאלתי "פשוט תחזרי הביתה אני בטח שדוד שלך יבין"
"הוא יבין,הבעיה שהבית שלי נמצא בשכונה אחרת קרובה לפה והדרך היחידה שאני מכירה זה דרך הרחוב הזה,ולא ממש בא לי להיתקל בבחורים האלו שוב" הא אמרה.
"אין עוד דרכים שאת יכולה לעבור בהם?"
"יש אבל הן כוללות הרבה סמטאות, הומלסים ובכללי אנשים שהשכונה הזאת יכולה להציע-אם אתה מבין למה אני מתכוונת" היא אמרה וחיכה חצי חיוך מודאג.
"אל תדאגי" אמרתי וראיתי איך הבעת פניה משתמנה-מה שנתן לי יותר מרץ להמשיך לדבר "אני מכיר את כל העיר הזאת יותר טוב משאני מכיר את עצמי, אני מכיר דרך.".. החיוך שהתפשט על פניה היה כל כך מקפיץ וכל כך מדאיג בו זמנית.
תגובות (0)