החיים החדשים של זואי- פרק 9 חלק ב', סוף סוף בבית…

הסתכלתי על העצים מחלון המכונית. גופי רעד מהתרגשות.
סוף סוף… אחרי כל הזמן הזה.. אחרי כל הפחדים… אחרי.. הכל..
אני חוזרת הביתה
המכונית התניעה. לבי דפק במהירות.
"אמא…." אמרתי בקול רועד מאושר. "זה…. באמת….. קורה?"
"כן, זואי.." קולה היה חם ונעים. "אנחנו בדרך הביתה"
הסתכלתי על פניה דרך המראה האחורית. מחשבות רעות רדפו אותי.
שמעתי את עצמי צורחת לעזרה במסחרית של האיש, יכולתי להרגיש את הפחד שחוויתי. הרגשתי את החבלים המחוספסים על מפרקי ידיי.
התקפלתי מפחד. זוג עיניים הסתכלו עליי בדאגה מהמראה.
"זואי.. הכל בסדר, חמודה שלי…." קולה המנחם והאוהב של אמי הרחיק את המחשבות ממני.
נשמתי נשימה עמוקה ועצמתי את עיניי. כל המחשבות עזבו אותי בבת אחת.
"אני בסדר.." חייכתי בהקלה. "עכשיו".

"זואי?" קולה העדין הרגוע של אימי העיר אותי. "הגענו הביתה"
פתחתי את עיניי באטיות. הרגשתי שאני בחלום.
"אני…" בלעתי קצת רוק מהתרגשות. "בבית…?"
עיניה של אימי נצצו משמחה והיא הנהנה באושר. חיוך גדול עלה על פניי.
"אני בבית!" צעקתי באושר. יצאתי מהמכונית וחיבקתי את אמא.
"התגעגעתי אליך…" היא לחשה ברעד.
עיניי נצצו משמחה. עמדתי על הדשא הרך בכניסה לביתי.
פרפרים עפו בבטני. הסתכלתי באושר על כל פריט הכי קטן שיכול להיות: על הנרקיסים הלבנים הפורחים ועליהם טל רב, על הצינור ההשקיה הירוק, על שורת העצים שעליהם עלים גדולים אדומים-כתומים, על ידית הדלת הזהובה.
אמא הניחה את ידה על גבי והובילה אותי על הכניסה לבית.
היא הוציאה מכיסה מפתח כסוף וקטן. היא נתנה לי אותו.
הכנסתי ברעד את המפתח לדלת הנעולה. קול הפתיחה הרעיד אותי.
פתחתי את הדלת לאט וברעד. עדיין הרגשתי שהכל חלום.
הבית היה חשוך לגמרי. נכנסתי בצעדים אטיים אליו. הסתכלתי על אמא. על פניה היה שרוע חיוך גדול בערך כמו שלי. אמא הלכה לכיוון מתגי האור והדליקה את קולם.
"זואי!!" אבי צעק באושר. הוא רץ לעברי והרים אותי בחיבוק.
"אבא!" צעקתי. התחלתי לבכות מאושר. חיבקתי אותו חזק.
"כל כך התגעגעתי אלייך.." הוא מלמל בשמחה. הוא הניח אותי בעדינות על הרצפה.
"גם אני אליך! אל כולם!" החזקתי אותו חזק והמשכתי לבכות.
הוא עזב אותי והסתכל על אימי בשמחה.
"בואי, זואי…" אמא התקרבה אליי והחזיקה את ידי.
"יש מישהי שמחכה לראות אותך"
הם הובילו אותי אל כיוון חדרי. פתחתי את הדלת בשקט.
בתוך החדר ישבה אלי על הכורסה הלבנה. פניה היו אדומות והיא בכתה בכי חלוש. היא החזיקה תמונה של שתינו. דמעות עלו על פניי.
"זואי!" היא צרחה כשראתה אותי. פניה קרנו. היא קמה מהכורסה ורצה אליי. היא חיבקה אותי חיבוק גדול.
"חשבתי…. חשבתי שאני לא אראה אותך שוב.." קולה רעד והיא התנשפה בבכי. פניי התמלאו דמעות.
"גם אני…" מלמלתי באוזנה.
היא עזבה אותי והסתכלה עליי באושר. אמא ואבא נעמדו מולי וארבעתנו התחבקנו.
"אני סוף סוף בבית…"
—————————————
פתחתי את הדלת האפורה בטריקה.
החזקתי חזק את מזוודת העור.
"הורים, הורים…" מלמלתי לעצמי בשביעות רצון.
הסתכלתי סביב: הילד נשען על קיר התא וחיבק את רגליו.. גופו היה מלוכלך באפר שחור. החולצה האפורה שלו כבר נהפכה לשחורה והג'ינס הכחול איבד את צבעו וקיבל כתמים שחורים. על פניו היו שריטות אדומות. הוא נראה מיואש יותר מתמיד.
אח… אני מת על יאוש…
לחשוב שהוא פה כבר שנה…
התקרבתי לעברו. הוא אפילו לא הרים את מבטו לעברי.
"היי, ילד?" אמרתי בזלזול מצדו השני של התא.
הוא הרים את עיניו לעברי. עיניו הראו כמה שבור הוא היה.
חיוך קטן עלה על פניי.
"אני מקווה שכבר הספקת להיפרד מהחברה שלך…." גופו החל לרעוד מעצב וכעס.
חיוכי הלך וגדל. טלטלתי מולו את המזוודה המלאה.
"אני מצפה מההורים שלך ליותר!" צעקתי עליו. הוא התכנס בתוך עצמו יותר ויותר, ואף נראה מיואש יותר מקודם באופן מבלבל.
חיטטתי בכיסי והוצאתי מצלמה אפורה קטנה.
"ההורים שלך צריכים איכשהו לדעת שאתה פה.." כיוונתי לעברו את המצלמה.
"תגיד צ'יז!"