החיים החדשים של זואי- פרק 12

הוא הוריד אותי והצמיד אותי לקיר כשהוא מחזיק בגרוני.
"הילדה מתכננת להציל אותך. אז רק שיהיה לך ברור…" הוא לחץ על גרוני.
"ז-ז-זואי?" לחשתי בקול חנוק.
"אם היא תעז להיכנס לכאן ולנסות להציל אותך… היא תקבל את הכדור הראשון"
…………………………………………….
הבוקר הגיע, כאילו לועג לי. אומר לי כמה ברק אומלל שם ואני… אני רק רובצת פה במיטתי.
לא נשאר לו הרבה זמן.
08:12:06:05
08:12:05:04
ואני לא מתכוונת לתת לזה לקרות!
אתמול אמא שלי ניסתה להתחמק מזה. פניה השתנו בצורה מפחידה וקרה כשראתה את ברק…
היא מסתירה ממני משהו. אני יודעת. ואני גם הולכת לגלות מה זה.
קמתי במהירות מהמיטה והלכתי להתקלח. נתתי למים הזורמים לקחת את כל הבעיות שלי ולהעלים אותם.
כמובן שזה לא עבד.
לאחר המקלחת התלבשתי במהירות. לבשתי חולצה כחולה קצרה ומכנסיים שחורים.
בהיתי בעצב ברצפה המכוסה שטיח לבן.
כל שנייה שעברה צבטה בלבי. חשבתי על האקדח שראיתי בחלום, וזו גרמה לדמעה לבצבץ בעיני.
הבטתי בתמונה של של ברק. המספרים המשיכו לרדת.
08:11:45:59
08:11:45:58
08:11:45:57
רציתי לחבק אותו. רציתי להתייפח בזרועותיו. רציתי אותו לידי.
רציתי יותר מהכל שיחיה.
אני לא מסוגלת. אני לא אשב בחיבוק ידיים ואחכה לכך!
אני אדבר עם אמא על כך. היא בטוח תבין.
היא חייבת להבין.
יצאתי מחדרי באטיות לעברה חדרה הקטן. כל צעד הזכיר לי את זה שאני חייבת למהר – אחרת אאבד אותו. האצתי את עצמי כל רגע ורגע.
"אמא?" אמרתי בקול מהוסס לאחר שדפקתי על דלת חדרה. היא ישבה על מיטתה והביטה בי במבט מבולבל.
"אני צריכה להגיד לך משהו, וזה רציני." מבטי התקשח. היא רק הנהנה ודפקה קלות על מיטתה, מורה לי לשבת לידה.
התקדמתי במהירות והתיישבתי. "זה קשור לתקופה שהייתי שם. אני לא הייתי שם לבד. אני פגשתי נער, בגיל שלי," לאט לאט פניה נראו מודאגות ועצובות.. לא הבנתי למה. "קוראים לו ברק. הוא כלוא שם כבר שנה! ואני הראשונה שבאה אחריו. הוא הציל אותי שם! ואני.." הרגשתי את הדמעה נוזלת על לחיי. "ואני אוהבת אותו… ועכשיו.. ועכשיו הוא עומד למות! האיש הזה יהרוג אותו! ואני-"
"זואי…" היא אמרה בקול מזהיר. עיניה רתחו מכעס אבל… גם טיפת פחד נגלה בהם.
"-אני הולכת להציל אותו." לא חיכיתי לתשובה ממנה. הבטתי בה בנחישות.
"זואי," קולה כמעט והתפרץ. ידיה רעדו קלות. "אני. לא. אתן לך."
"אני אוהבת אותו." אמרתי. הרגשתי את הדמעות עומדות לפרוץ מעיניי.
"האיש הזה יהרוג אותך," אמא ניסתה להסביר לי. "כשדיברנו, הייתי אמורה לקחת אותך משם. הוא נתן לי את הכתובת. אבל, הוא ש-"
"יש לך את הכתובת?!"
"כן. אבל זואי, הוא אמר לי. אם את רק תתקרבי לשם.. הוא יהרוג אותך. כל עוד הנער הזה בחיים, את בסכנה. אני לא מרשה לך! הנער הזה ימות ואנחנו נחזור לחיים שלנו. אני לא מוכנה לאבד אותך!"
הרגשתי את הדמעות פורצות לאט לאט. קמתי במהירות מהמיטה ויצאתי מהחדר בטריקה רועמת.
רצתי את חדרי והתיישבתי על הרצפה בקצה החדר. חיבקתי את רגליי קרוב לגופי. הדמעות כבר זלגו בעדינות על לחיי ללא הפסקה. התייפחתי חלושות וקברתי את פניי בין שתי רגליי.
"אני הולכת למצוא אותך," לחשתי לעצמי.
"והיא לא תעצור אותי…"

………………………………………………………..~האיש~………….
הילד בהה בעצב ברצפה. הוא ישב ונשען בזהירות על הקיר.
רגליו וידיו היו מצולקות בשריטות ענקיות ואדומות. הוא לא אכל כבר זמן רב. גופו היה עייף וכואב. כל תנועה הכי קטנה הכאיבה לו. יכולתי לראות את זה, וכל פעם שראיתי את זה חיוך קל עלה על פניי.
זכרתי מתי חטפתי אותו. לפני שנה וחודשיים בדיוק. נער צעיר, בן 14, מפוחד.
הוא כבר גדל מאז. הוא כבר התייאש מאז. הוא ידע שאין לו דרך לברוח, מניסיון.
על גופו היו הוכחות לכך.
עיניו הירוקות היו מיואשות יותר מתמיד. כבר נראה שהכאב לא מפריע לו כל כך.
הוא רק רצה שהנערה תהיה בסדר.
הוא טיפש. מאז שהנערה הזו באה לפה, היא הכניסה בו תקווה, אפילו הקלה ביותר.
הוא חשב שהכל יהיה בסדר. כשהיא הגיעה לכאן.. הוא היה מאושר.
הוא חייך פעם ראשונה.
זה לא יקרה עוד פעם. לעולם.
ואני אדאג לזה.
התקדמתי לכיוונו. הפעם הוא לא העיף בי מבט אחד. הוא פשוט בהה בסורגים העמומים וליטף את זרועו החבולה. התקרבתי לעברו ונקשתי על הסורגים שהפרידו בינינו כדי לתפוס את תשומת ליבו.
"מה אתה רוצה?" הוא רטן בקול חלש ועדיין לא הביט בי. עווית קטנה עברה בגופו כאשר דיבר.
שפתיי נמתחו בחיוך זעיר. "אתה לא מתגעגע לחברה הקטנה שלך?"
ידיו רעדו קלות – ספק אם מכעס או מכאב. אולי שניהם.
"חבל שלא יכולת לראות אותה עוד פעם אחת…" לחשתי בחיוך.
"כל עוד היא בסדר." הוא ענה לי וקולו רעד. ידעתי שהשגתי מה שרציתי. רק בהיתי בסבלו בחיוך.
צלצול הטלפון קטע את הנאתי.
"הלו?" עניתי לטלפון.
"ז-ז-זו זואי," אמה של הנערה ענתה. "ה-ה-היא לא מוותרת. אני לא יודעת מה לעשות.."
"את רוצה את הבת שלך?!" צעקתי עליה בטלפון. "אז תדאגי לזה שהיא לא תתקרב לכאן! או…" ובכך נגמרה השיחה בין שנינו.
בזעמי פתחתי בחזקה את דלת התא והתקרבתי אל הנער. הוא הביט בי באימה וניסה להתרחק ממני כמה שיותר, ללא הצלחה. תפסתי בו, הצמדתי אותו לקיר והרמתי אותו מעט.
"החברה הקטנה שלך לא מוותרת, הא?" אמרתי בעוד החזקתי בו בידיו הפצועות הצמודות לגופו. הוא גנח בכאב.
"היא לא רוצה לוותר עליך.. היא רוצה אותך חי.. ואני אדאג לזה שזה לא יקרה!" בבת אחת עזבתי אותו והוא קרס על הקרקע.
"אם אתה באמת רוצה שיהיה לה טוב," אמרתי כאשר יצאתי מן התא ונעלתי אותו.
"תעשה מה שאני אומר."
"מ-מ-מה אתה תעשה לה?" הוא ליטף קלות את ידיו, מנסה לגורם לכאב להישכח. קולו הרועד העלה את בטחוני.
"את תגלה. בקרוב."