החיים בקולג’-שנה 1-הנערה במסיכה השחורה-פרק 8:פנינה שחורה

תמיד היה לי קל לקנות מתנות לסוזאן, היא אובססיבית על כל מה שקשור לפנטזיה ובייחוד פיות, בבית שלנו כל המדף שלה שאמור להכיל ספרים מלא כמעט עד אפס מקום בפיות ויצורים קסומים אחרים. נכנסתי לחנות בשם העולם של בל, בכניסה היה מעין ספרון קצר עם הסבר על המקום
'הבת שלי בל נולדה בשנת 1993 והיא ביתי היחידה, בגיל 11 נקלעה לתאונת פגע וברח והיא אושפזה בבית החולים עם שברים בצלעות ופגיעה בכמה מקומות בראש. היא עברה 4 ניתוחים בראש כשי להוציא את שברי העצם ועצירת דימומים, כאשר היא סוף סוף התעוררה גילינו שהנזק המוחי שנגרם לה היה כל כך קשה שהיא חזרה לחשוב כמו ילדה בת 8, עד לפני כמה שנים בל חשבה שהיא בת שמונה והקיפה את עצמה בכל מה שילדה בגיל שמונה תמיד רצתה. כאשר היא בת 19 בלבד הפגיעה המוחית לקחה אותה ממני והשאירה אותי ואת בעלי לגמרי לבד, והעולם שהיא כל כך אהבה נשאר ריק בלי שאף אחד ישתמש בו.
אני ובעלי החלטנו בצעד נועז לקחת את כל החפצים שלה ולמכור אותם כדי שהעולם של הבת שלנו ימשיך להתקיים.'
הרגשתי את הדמעות חונקות אותי אבל הן לא צפו לשטח, נשמתי עמוקות והתקדמתי בתוך החנות, אישה מבוגרת בערך בגיל של אימא שלי הופיעה מאחורי הדלפק מנגבת עם מטלית לחה פסלון של פטריות יער מלאות בנצנצים ובועות שדמו לטיפות טל, היא הביטה בי וחייכה.
"איך אני יכולה לעזור?" היא שאלה בקול טיפה צרוד ואני נרתעתי קצת לאחור, כיכחתי בגורני ושיפשפתי את עורפי
"אהמ.. אני מחפש מתנה לאחותי היא גם בקטע של פנטזיה וכל זה." אמרתי ועיניי הביטו בכל הדברים שהיו בחנות, האישה הנהנה וסיימה לנקות את הפסלון. היא יצאה מאחוריי הדלפק וליוותה אותי ברחבי החנות.
"בת כמה אחותך?" היא שאלה וסידרה גמד קטן שהחזיק בידו פרח יחיד בצבע צהוב על שולחן עץ נמוך שצפוה בלכה, היא נעצרה והביטה בי בציפיה
"היא הולכת להיות בת 24 עוד שבוע בערך." אמרתי והורדתי את הצעיף מצווארי כי היה מאוד חם בתוך החנות, האישה הביטה לתוך עיניי בפנים קצת עצובות ותפסה את ידי מושכת אותי לפינה מסויימת בחנות. היא הייתה מלאה בצדפות ויצורים ימיים היא נעצרה מול מדף מסויים והורידה ממדף גבוה מעין תיבה קטנה שהזכירה לי תיבת אוצרות מסרטים מצויירים, היא הביטה על התיבה הקטנה ברכות והביאה אותה לי. הבטתי בתיבה ומדדתי אותה בעיניי, אורך של בערך שישה סנטימטרים רוחב של שלושה ועומק של שניים, היא הושיטה את ידייה ופתחה באיטיות את מכסה התיבה, מוזיקה עדינה התחילה להתנגן ובפנים הייתה בת ים מחזיקה בשתי ידייה פנינה שחורה הכל נצבע עם צבעים כך שנראה כאילו היא נמצאת מתחת למים והיא הייתה מקסימה. חייכתי חיוך קטן וקצר וסגרתי את התיבה המוזיקה נחלשה ואז נעצרה.
"כמה היא עולה?" שאלתי מתחיל ללכת לדלפק והמוזיקה של התיבה נדבקה לי בראש ושמעתי אותה עוד פעם ועוד פעם במחשבותיי,
"היא עולה 230 אבל בשבילך אני מוכנה למכור ב210." אמרה האישה והוציאהה נייר אריזה שהיה מלא בבועות נוצצות ופרפרים קטנים, ניענתי בראשי והוצאתי את כרטיס האשראי שלי
"אני אשלם מחיר מלא, אם לא אכפת לך." אמרתי והגשתי לה את הכרטיס, היא חייכה חיוך עייף ועינייה התמלאו באושר אבל גם בעצב. צביטה הורגשה בליבי ונשמתי עמוקות, היא עטפה את התיבה ושמה אותה בשקית קטנה מעבירה את כרטיס האשראי שלי ומביאה לי קבלה. לפני שיצאתי מהחנות נעצרתי והסתובבתי
"יש לכם גם כרטיסי ברכה?" שאלתי עיניי מפקפקות טיפה, האישה הינהנה והוציאה ממתחת לדלפק מבחר רב של כרטיסים, בחרתי אחד שהיה ירח שהאיר מים וברק באופק, זה הזכיר לי שיר שסוזאן הייתה שרה לי כשהיינו קטנים אני חושב שהיא תאהב את זה. כתבתי לה משהו והכנסתי את הכרטיס לשקית
"עולה משהו?" שאלתי מוציא את הארנק שלי ומתחיל לחפש כסף קטן, היא ניענעה בראשה וחייכה.
"בשבילך מתנה." היא אמרה ונכנסה לחלק האחורי של החנות עוקבת אחרי שתי ילדות קטנות שכנראה חיפשו אבני רוח.