החיים במבט לאחור – 1 –

-הוגוורטס, שנתו הראשונה של פיטר פטיגרו-
"קדימה, פטיגרו, נראה אותך" לגלג סיריוס.
פיטר פטיגרו, בן ה-11, היה רגיל ללגלוגים מכיון חבריו.
הוא היה הפשוט שבחבורה- ג'יימס היה ה"מנהיג", סיריוס ה"סגן" של ג'יימס
ורמוס היה פשוט בעל יותא מזל ממפטיגרו, שהתשלב מאוחר למדיי, והיה מושא ללעג בחבורה.
"אני יכול" אמר פטיגרו. הוא ידע שחסר לו האומץ, אבל לא רצה שחבריו יצחקו עליו בשבועות הקרובים.
"לוקומוטור מוקטיס" אמר פטיגרו בחשש….

-פיטגרו המת שצופה-
"דיי!" צעק פטיגרו. הוא התחנן מהשטן שיפסיק את הסרט על חייו.
זה העליב אותו, זה פגע בו כמו חץ. התקופה ההיא…
חשב, למרות שמתים לא יכולים ממש לחשוב.
הוא זכר את ג'ימס, והיה עצוב מכך שבגללו הוא מת.
הוא התגעגע אל ג'יימס.
ולילי… היא היתה היחידה שהבינה אותו, היחידה שעוד היה לה אכפת,
היחידה…
פיטר ידע שהוא עומד להשבר.

-המשך ה"סרט חיים"-
"לוקומוטור מוקטיס" אמר פטיגרו בחשש, מכון את שרביטו אל סוורוס סנייפ.
רגליים של סנייפ נעצרו. הוא לא הצליח להזיז אותן.
"דיי!" קראה לפתע ילדה ג'ינג'ית, "אתם מכאיבים לו! ג'יימס!" היא אמרה.
"זה לא אני" אמר ג'יימס. "זה פיטר".
"פיטר?" אמרה הנערה. היא הסתובבה אליו. "ממך לא ציפיתי!" היא קראה בזעם.
"זה סיריוס" אמר פיטר, מפוחד. "הוא- הוא אמר שאין לי אומץ ו…"
"אז לא היית עושה את זה!" אמרה הילדה, והלכה משם בזעם כבוש,
אך לא לפני שביטלה את נעילת הרגליים שהוטלה על סנייפ.

-פיטגרו המת שצופה-
"לא!" קרא פטיגרו. הוא הביט בילדה. "לילי" אמר בשקט.
"דיי!" המשיך להתחנן, אך לא קיבל את מבוקשו.
הוא התחרט עד עמקי נשמתו, וכל רגע בו צפה בחייו הכאיב לו.
הוא ידע שזה בכוונה. הוא ידע שמראים לו קטעים מהשנים בהן
לילי וג'ימס היו בחיים בכוונה, כדי להכאיב לו. הוא לא האמין שיכול להיות
גרוע יותר. הסרט המשיך, ופיטר ידע שהעינוים לא יפסקו על פי מבוקשו.
רק אחר יכול להציל אותו.