החיילת אליסון סמית’ (פרק 1)

פרק ראשון: לפני 10 שנים
"רוצי!!!" צעקה אימי.
"רוצי ואל תעצרי!" ראיתי שהיא נלחמת בדמעות. אימי ליטפה את שערי השחור, שהיה זהה לשלה. הבטתי בעיניה הכחולות העמוקות.
לא ידעתי מה קורה בכפר אבל אני די בטוחה שזה קשור למלחמה שמתרחשת במדינה שלנו.
ההורים שלי לא טרחו לספר לי על המלחמה כדי לא להלחיץ אותי, אבל… גם ילדה בכיתה ב' מסוגלת לשמוע אנשים מדברים, מסוגלת ליראות מה אומרים בחדשות.
אמא שלי גערה בי. "רוצי!" היא צעקה והתחילה לבכות.
"אבל אמא, מה יקרה איתך, עם אבא, עם פיטר ועם ג'קסון?"
" הם יהיו בסדר, תאמיני לי… פשוט תתחילי לרוץ לכיוון היער." אמרה לי אימי.
התחלתי לרוץ לכיוון היער. היער היה במרחק של בערך קילומטר מהכפר.
כשהייתי בת 4 אני ואבא שלי היינו באים ליער הזה כל יום. היער הזה היה מחוץ לחוק אבל אבא שלי מאז ומעולם לא היה מושפע מהחוקים שחלו על הכפר שלנו.
בזמן שהייתי שקועה במחשבות קולותיהם של אנשי הכפר גוועו. הייתי רק בת 7, דאגתי לעתיד של המשפחה שלי. רציתי לחזור לכפר, אבל נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי: "רוצי ואל תעצרי!"
הגעתי ליער, ומיד אחר כך עליתי לנקודת התצפית שאבא שלי הראה לי בגיל 4, נקודת תצפית שמשקיפה על הכפר. חיבקתי את בירכי ועצמתי את עיני, כאשר פקחתי אותם הדבר הראשון שראיתי היה משהוא מעופף שפגע בכפר שלי והעלה אותו באש.
"אמא, אבא…." סיננתי מבין שיני.
נשכבתי על הדשא, ובכיתי, בכיתי על זה שלא נותר לי אף אחד לפנות אליו, בכיתי על זה שלא ידעתי מה לעשות במקרה כזה, בכיתי על זה שאמא שלי השאירה אותי לבד בעולם רע וקר ללא השגחה.
כאשר הייתי שקועה בכל המחשבות האלו נרדמתי. כאשר התעוררתי החלטתי ללכת לכפר.
כאשר הגעתי ניגלה לעיני מחזה מחריד: גופות מפוזרות, אנשים חיצי שרופים, עצים חרוכים ובתים שרופים. בדרך ראיתי את בריון בית הספר. אני יודעת שתמיד רציתי שהוא יעלה באש אבל לא לזה התכוונתי….
הגעתי לבית שלי, או יותר נכון מה שנשאר ממנו. נכנסתי לבית ומיד נפלתי. אימי שכבה מתה, רסיס היה נעוץ בליבה.
"אמא! איך יכולת להשאיר אותי לבד בעולם הזה?! איך יכולת ללכת ככה?!" שאלתי, אך אף אחד לא ענה לי. עליתי במעלה המדרגות, וראיתי את גופתו של אבי זרוקה על גרם המדרגות. העדפתי לא להישבר ברגע הזה. הסתובבתי בחדרים אך לא ראיתי את אחי פיטר, אני מקווה שהוא ברח.
כאשר הגעתי לחדרי ריח העשן מילא את ריאותי. לפתע ראיתי את זנבו של החתול שלי ג'קסון מתנענע טיפה. "גק'סון!" צעקתי, והרמתי את האבן שג'קסון היה מונח מתחתיה, אך ניגלה לעיניי מחזה מחריד: ג'קסון היה חצוי. הוא מת וזהו! כמו כל המשפחה שלי.
"אני אנקום בכם!!!" צעקתי, אך לא נשמעה תשובה. ברגע זה עיניי התמלאו בדמעות.
ידעתי שבעתיד אני אאחוז בנשק, ואז אני אנקום במי שגרם לזה.
המשך יבוא…..