החוצפן (חלק 3)

צלצול נשמע בחדר והעיר אותי משינה כה עמוקה של כ3 וחצי שעות. השעון המעורר שלי תמיד כוון לשעה 7:30 בבוקר, אבל היום, כל מה שרציתי זה להמשיך לישון. לאחר שהפנמתי שאני חייבת כבר להתארגן, יצאתי מהמיטה והלכתי למקלחת. העיניים שלי היו עייפות, כמעט ונעצמו. עוד הוכחה מדוע היה עליי להתעלם מהשיחה של בן אתמול בערב. ציחצחתי את שיניי ונכנסתי לעשות מקלחת קרה שתעורר אותי.
כשיצאתי, קיבלתי שיחה מדביר, הבוס שלי. לעבוד אצלו היה מדהים, והוא אהב אותי כמו את ביתו, בעיקר בגלל שאני וביתו, אמה, חברות טובות מהאוניברסיטה.
עניתי לו. הוא קישקש איתי קצת בטלפון וביקש שאבוא להחליף עובד היום בערב. נעניתי בחיוב, העבודה תסיח את דעתי, חשבתי.
"דבר נוסף", הוא אמר לי "הגיע אליי בחור צעיר בשם דרור שמבקש עבודה ואומר שתמליצי עליו, זה נכון??".
דרור?? אה כן, החוצפן מאתמול בלילה, "כן דביר, אני ממליצה".
"יופי, כי חסר לנו כוח אדם. תודה דפנה" הוא אמר וניתק.
הלכתי לעבר הארון שלי וחיפשתי מה ללבוש. בסופו של דבר בחרתי בג'ינס קצר וחולצה. התלבשתי ויצאתי מהבית. בחדר המדרגות שמתי לב לרצף של הודעות טקסט מאדם, חלקן נשלחו אתמול בלילה וחלקן היום בבוקר, כולן בעלות תוכן דומה. הוא לא הבין מה קרה, לאן הלכתי ולמה, מה גרם לי לעזוב פתאום, איזה כוח גדול יכול לגרום לי לנטוש הכל באמצע הלילה וללכת??
בן.
העדפתי להתעלם, לא היה לי מה לענות. הרגשתי את הפגיעה שלו, שברתי לו את הלב. נכנסתי לרכב ונסעתי לקניות. היום אני בחופש עד 18:00, אז החלטתי לנצל את החופש לסידורים. בדרך נזכרתי שאין עליי מזומן, ואולי עדיף לי להוציא, למקרה ואצטרך. שיניתי כיוון ונסעתי לכספומט הקרוב. החניתי את הרכב, יצאתי ונעמדתי ליד אחד המכשירים. מימיני היו עוד 2 מכשירים, ומשמאלי עוד אחד שממנו בחור הוציא גם כסף.
"דפנה!!" הבחור קרא לי. מי הוא?? אני לא חושבת שאני מכירה אותו. הסתכלתי עליו במבט מבולבל.
"דרור", הוא אמר, "חבר של בן".
"אההה" אמרתי לו, "אתה החוצפן", חייבת להודות שביחס לחוצפן הוא נראה טוב, גבוה ממני, מחוטב, עם שיער יפהפה ומשקפי שמש. הוא לבש מכנס ארוך וגופייה שהבטיחה שכולם ישימו לב לידיים החטובות שלו.
"חוצפן??" הוא שאל.
"כן, החוצפן שהתקשר אליי אתמול לפנות בוקר" אמרתי לו.
הוא חייך חיוך נבוך, "מצטער. אבל הבוס התקשר, קיבלתי את העבודה".
"אני שמחה בשבילך" אמרתי באדישות בעודי לוחצת על כפתורים.
"זה בזכותך דפנה", הוא אמר, "בזכות ההמלצה שלך, תודה לך".
כשיצא הכסף, לקחתי אותו והלכתי לכיוון הרכב.
"רגע דפנה" הוא קרא לי והסתובבתי אליו.
"נראה אותך הערב?? שמעתי שאנחנו נעבוד יחד היום".
"כן, בטח" אמרתי בקרירות ונכנסתי לרכב.
מה?? דביר שיבץ אותי איתו?? אני לא מאמינה!! משמרת שלמה עם החוצפן… לא ייאמן!!
~
חזרתי מהסופר. החזקתי כמה שקיות בכל יד ועליתי במדרגות הביתה. חשבתי שהיה לי בוקר קשה, אבל לא האמנתי שהיום יתדרדר עד כדי כך. זה היה אדם. והפעם זו לא הייתה הודעה שאפשר לסנן. הפעם הוא באמת היה כאן. הוא ישב על המדרגות מול הבית שלי, מיואש ומרוכז במחשבות. הוא לא הבחין בי, לפחות לא עד שהשקיות נפלו לי מהידיים מההלם.
"דפנה…" הוא אמר והסתכל עליי. העיניים העצובות שלו הציפו אותי ברגשות אשמה על אתמול בערב.
"אני לא מחפש שתיתני לי עוד הזדמנות", הוא אמר, "אני רק רוצה לדעת.. עשיתי מאמץ אדיר אתמול בשביל להרשים אותך ואני מתבייש שלא הצלחתי. רק תגידי לי.. למה עזבת ככה?? למה לא חיכית לבוקר?? היה לך רע איתי??"
"לא" עניתי לו, "נתת לי ערב מדהים".
"אז למה לא נשארת??"
רציתי להגיד לו, אין לי תשובה לשאלה שלך, אבל מתוך כבוד, שתקתי. הוא נעמד ובא מולי. קרוב כל כך. קצב הלב שלי עלה. יכולתי להרגיש את הנשימות שלו. כמעט הרגשתי את השפתיים שלו, שאתמול היו ספוגות ביין.
"אני אוהב אותך", הוא אמר, "איש לא יאהב אותך כמוני, שנינו יודעים זאת. אני עוד לא מוכן לוותר. את מדהימה מדי בשביל שאברח ממך עכשיו", הוא נישק את אצבעותיו והצמיד אותן לשפתיי, "להתראות".
הייתי המומה. איך לא אהיה?? מה הוא עשה פה?? כמה זמן הוא חיכה להגיד לי את זה?? כמה זמן הוא חשב מה להגיד?? אלפי שאלות רצו בראשי ולכולן תשובה אחת- אני לא יודעת.
הרמתי את השקיות מהרצפה ונכנסתי לבית. לבית שאני כל כך מתחרטת שיצאתי ממנו היום בבוקר. לבית שאילו לא יצאתי ממנו, לא הייתי פוגשת באדם. לא הייתי רואה את החוצפן. אני מותשת. איך אני יכולה להסתכל לו בעיניים מבלי לחוש בושה אדירה?? אני עייפה כל כך. פיזית ונפשית. השעה הייתה בערך 10 בבוקר, ואחרי שסיימתי לנקות את הבית ניקיון יסודי השעה הייתה כבר אחרי 12. לקחתי 2 פרוסות לחם טריות, מרחתי עליהן גבינה ואכלתי. הייתי כל כך מותשת, מהרעב, ומהעייפות. נכנסתי למיטה שלי וניסיתי לקוות שלפחות המשמרת הערב תהיה סבילה ולא כל כך נוראית. למרות שהוא חבר של בן, אולי לעבוד עם החוצפן לא יהיה כל כך נורא.