החופש הגדול של שני-פרק 2

חצי שעה אני יושבת ומחכה להיכנס לראיון! מסתבר שיש הרבה ילדים שחושבים אחרת מיובל. מסביבי עומדים לפחות שלושים נערות ונערים, חלקם נראים לחוצים וחלקם נראים בטוחים מאוד. לידי יושבת נערה עם שיער חום קצר שהיה אסוף בקוקו. החלטתי שעכשיו זה זמן מצוין ליצור קשרים חדשים. הילדה שישבה לידי לא הייתה נראית כאילו היא הולכת להתחיל שיחה אז החלטתי שאני אתחיל:
"היי! אני שני ואת?"
"מיה" אמרה וחייכה אליי
"את באת מרצונך החופשי או שההורים שלך לחצו עלייך?"
"מרצוני החופשי, אני שונאת לא לעשות כלום, ואת?"
"ההורים שלי הציעו לי ללכת לראיון והסכמתי"
"אהה אוקיי"
נער מחוצ'קן יצא מהחדר המנהל ואמר "מיה כוהן, תכנסי" ויצא מבית הקפה.
מיה נכנסה לחדר וסגרה את הדלת. אחריי בערך עשרים דקות, מיה יצאה וקראה בשמי, היא אחלה לי בהצלחה והלכה. נשמתי עמוק, נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. מולי ישב איש שנראה כבן 30. האיש התעסק בהמון ניירות ואמר תוך כדי "בואי שבי, אני כבר מתפנה אלייך", ישבתי על הכיסא וחיכיתי. המנהל הרים את ראשו מניירות ואמר "שלום, קוראים לי אוהד כהן, אני הבעלים של בת הקפה הזה, אני בן 35, נשוי ואבא לילד אחד" הנהנתי, לא היה לי מושג מה עליי לעשות "עכשיו תספרי קצת על עצמך, ואחר כך אשאל אותך כמה שאלות" הנהנתי ואמרתי "קוראים לי שני כרמל, אבא שלך הוא חבר טוב של אבא שלי מהעבודה" "איך קוראים לאבא שלך?"
"יאיר כרמל" אמרתי
"אני מכיר אותו, הוא איש נחמד" אמר אוהד "טוב תמשיכי"
"אני בת 16 וחצי, אני כבר כמה שנים בחוג להתעמלות קרקע ואני תלמידה דיי טובה"
"אוקיי, עכשיו האם את מגדירה את עצמך כמשהי אחראית?"
"אני חושבת שכן"
"לפעמים אנחנו נשארים לעבוד עד מאוחר בלילה, זה מקובל עלייך?"
"כן"
הראיון נמשך בערך רבע שעה, וברובו הוא שאל שאלות ואני עניתי, אחרי שהוא שאל את השאלות, הוא הסביר לי על העבודה ובסוף, הוא אמר שהוא חושב שאני מתאימה לתפקיד ושאבוא היום בערב, לשיחה לכול העובדים החדשים והישנים.
כשנכנסתי הביתה, אמא שלי שאלה אותי איך היה בראיון, אמרתי שהיה בסדר, ושהתקבלתי, עליתי לחדר ונכנסתי לפייסבוק, ראיתי ששחר מחוברת אז פתחתי את הצ'אט ורשמתי

אני: היי שחר נחשי מה?
שחר: מה?????
אני: הלכתי לראיון עבודה באיזה בית קפה בשם "ברקפסט" והתקבלתי!
שחר: מה?!?! למה הלכת לראיון עבודה???
אני: כי אתן הולכות לכל מיני מקומות, ואז אין לי עם מי לבלות, אז חשבתי ללכת לעבוד
שחר: אוקי…. תקשיבי אני צריכה ללכת לסידורים, נדבר יותר מאוחר סבבה???
אני: סבבה

*למחרת*

בחיים לא חשבתי שעבודה כמלצרית היא עבודה כל כך קשה, אתמול בשיחה שהייתה לנו ראיתי שגם מיה התקבלה, היא ועוד שניי נערים שקוראים להם אלון ועידן. בשיחה אתמול, אוהד הסביר לנו על המשמרות שלנו, בסוף יוצא שבימיי ראשון שלישי וחמישי יש לי משמרות בוקר וערב ובימיי שני ורביעי יש לי רק משמרת צהריים. היום קמתי מוקדם בבוקר והתארגנתי ליום הראשון בתור מלצרית, הגעתי לבית הקפה ועזרתי לשאר העובדים לנקות את השולחנות, הלכתי למאחורי הדלפק וחיכיתי שייכנסו אנשים. תוך עשר דקות, בית הקפה היה עמוס מאוד, כל השולחנות היו תפוסים, והתור שהיה ליד הדלפק כמעט הגיע לדלת הכניסה, הלכתי למטבח וחזרתי, ושוב הלכתי למטבח וחזרתי וככה עשיתי את זה לפחות עשרים פעם. כל חמש דקות קרא לי שאבוא לנקות איזה שולחן או שאלך להביא לשולחנות את ההזמנה, בשעה שתיים עשרה בערך נגמרה המשמרת שלי, הייתי ממש עייפה, ובכלל לא רציתי להמשיך לעבוד, הלכתי הביתה, פתחתי את הטלוויזיה ונשכבתי על הספה, יובל הסתכל עליי כאילו הייתי חולה במחלה קשה, וליאור אמרה לי "איזה פראיירית" מצד אחד היא צדקה, אבל מצד שני היא לא, אני אולי עייפה, אבל לפחות אני לא יושבת כל היום ולא עושה כלום.