החומה-פרק ח'(הסיפור שלכם)

פרק ח'
אברה ואביה היו בדרכן לבית הספר. אברה לא יכלה להתרכז בכלל במה שאמרה לה אביה והעדיפה במקום זאת, לחשוב ולנסות להתעמק באירועי האתמול. היא אהבה לחשוב על דברים בצורה רגועה, אבל לא יכלה לעשות זאת במקרה הזה. היא הרגישה שהשיחה עם הזר אתמול, ערערה חלק ממה שהרגישה בעבר.
"אברה," פנתה אליה אביה, "את איתי? אני מספרת לך שהתחלתי ללמוד לנגן על חמת חלילים ואת לא מקשיבה."
"יפה…" מלמלה אברה, "חבל שכולנו לא מושלמים כמוך." היא אמרה את זה בטרוניה. פלטה את זה בלי לחשוב פעמיים, מה שלא עשתה בדרך כלל.
"זה אמור להביע משהו?" אמרה אביה, "את יודעת, כי זה ממש פוגע באופן אישי. כאילו שאני מתנשאת מעל כולם ומושלמת כביכול."
"תקחי את זה כמחמאה." אמרה לה אברה בעייפות, כי נמאס לה שהיא לוקחת כל הערה באופן אישי.
"בסדר." אמרה לה אביה והשתתקה. היא הרגישה כיצד השתיקה ביניהן היא כמו חומה, שתיקה מעיקה כזו. היא לא הבינה מה יש לאברה בימים האחרונים, שהיא לא רגועה ועצבנית בעליל. הכל בגלל המחוייבות האישית הזו, חשבה לעצמה. אם היא הייתה עובדת כמוני בגני הילדים, אני בטוחה שהיא הייתה נרגעת. הם כל-כך מתוקים וחמודים וכמעט לא משמיעים ציוץ.
"אברה…" אמרה כי הרגישה ש…היא לא ידעה בדיוק להגזיר את זה, אבל היא הרגישה שצופים בהן.
"מה?!" התעצבנה עליה אברה. היא הייתה עייפה ולא היה לה כוח להתנצלויות בלתי סופיות ולהסברים. בכלל, היא הרגישה שאין לה כוח לכלום. אם היא הייתה יכולה, לא הייתה הולכת היום בכלל לבית הספר.
"אני לא רוצה להפריע לך…" גמגמה אביה, "אבל, אני לא בטוחה… נראה לי שמישהו עוקב אחרינו."
"למה שמישהו יעקוב אחרינו?" אברה שאלה, לא מבינה. לפתע, היא שמעה מעיין רעש מאחוריהם והסתובבה בבהלה אחורה. היא ראתה את קייל, הולך כמה מטרים מאחוריהם. מבטו היה משועשע והוא התקדם אליהן במהירות. היא הבינה שלא תוכל להתחמק ממנו ופשוט סיננה לעצמה כמה מילים גסות, מרוב כעסה עליו. זה לא היה מקובל כל-כך, אבל, כרגע, פשוט לא היה לה אכפת.
"שלום," אמר לה קייל כשהגיע אליהן, "אברה, מה נשמע?"
"יכולת לשאול אותי את זה בלי לעקוב אחריי," היא סיננה, "מה אתה רוצה?"
"ובכן," הוא אמר. נראה היה שהוא לא ציפה לכך שהיא תכעס, אולי תראה את זה כמשעשע, זכר לכל הפעמים שעשה את זה בעבר. חבל שהוא חשב כך, חשבה לעצמה, אותם הזמנים לא יחזרו על עצמם. "נודע לנו…כלומר לי, שה'זר' התעורר, ורק רציתי לשאול, אם הוא אמר לך משהו."
"הוא היה אמור להגיד לי משהו?" שאלה אותו, זועמת.
"לא, לא בהכרח," הוא גמגם, "פשוט…הוא…אמר לנו שאת, זו שהייתה איתו בחדר כשהוא התעורר. הוא סיפר לך משהו, אני יודע, לא רגיל?"
"הוא לא אמר לי כלום," היא רשפה, "ובכל מקרה, אתה לא צריך לרגל אחרי ככה."
"אני מצטער…" הוא גמגם, היא ראתה שהוא לא מרגיש עם זה בנוח. "אני…אני חושב שאלך עכשיו." הוא אמר חרישית ופנה ללכת מהמקום. היא ידעה שאם היה יכול, היה אומר לה הרבה יותר. היא הסתכלה אחריו, נזכרת בכל מה שקרה ביניהם. למרות שניסתה בכל כוחה לשכוח, לשכוח ממנו וממה שקרה לא עלה הדבר בידה. חלק מהזיכרונות היו יפים, והיא אהבה להיזכר בהם. חבל שכל הסיבוכים האלה קרו, חשבה לעצמה.
ואז, בעוד חברתה מסתכלת עליה בעיניים קרועות לרווחה היא התיישבה על המדרכה, שהייתה נוצצת ויפה להחריד וטמנה את פניה בידיה.