החומה-פרק ז'(הסיפור שלכם)

פרק ז'
"אמ…" מלמלה אברה, היא נאלמה דום ולא ידע מה לומר. היא פשוט הסתכלה על ה'זר' בעיניים פעורות לרווחה.
"איפה אני?" הוא שאל בשנית, "ומי את?"
"אני אברה ג'ונס," היא הציגה את עצמה בפניו, למרות המתח והמבוכה שהרגישה. "ואתה…נמצא בעיר."
"העיר?" הוא שאל, לא הבין על מה היא מדברת בכלל, "איזו עיר?"
"פשוט העיר," אמרה אברה בלחץ, "אל תדאג, ממש נחמד פה. פשוט תענוג."
"מה קרה לי?" הוא שאל אותה, "אני זוכר שהלכתי והלכתי ואז…הכאב." הוא עצם את עיניו כשאמר את המילה האחרונה.
"התעלפת," ענתה לו אברה, "והשומרים על שערי העיר מצאו אותך מחוץ לחומה והכניסו אותך."
"או.קיי," הוא אמר בבלבול, "תזכירי לי איך קוראים לך?"
"אברה ג'ונס," היא ענתה לו, "ולך?"
"תומאס מייג'ורי," הוא ענה לה, "אבל, את יכולה לקרוא לי תום. כולם קוראים לי ככה." הוא אמר וחייך אליה. מרוב תדהמה היא לא הצליחה לשאול אותו מה הפירוש של כולם. כי זה אומר שישנם בני אדם נוספים מלבדו, מחוץ לחומות.
"תקשיב, ז…כלומר, תומאס, תום," היא גמגמה, "אני…צריכה ללכת. כנראה שכבר פספסתי את האוטובוס בחזרה הביתה."
"בסדר," הוא ענה לה, "את תחזרי מחר?" היא הנהנה בתשובה לשאלתו והוא חייך אליה. היא יצאה בחופזה מן החדר ורצה במהירות לכיוון שערי בית החולים. הם כבר כמעט וננעלו. ממש בדקה ה-90 חשבה לעצמה בגיחוך ושמעה את ליבה הולם במהירות. הדבר שהעסיק את מחשבותיה עכשיו היה הזר, כלומר תום. היא כבר כל-כך התרגלה לקרוא לו בשם 'זר' כך שאפילו לא חשבה שיש לו שם אמיתי. מוזר קצת, אבל זה עדיין שם. מה שהעסיק אותה היה הצורה שבה התנהג, כאילו לא שמח על העיר בכלל ו'כולם', האם זה אומר שיש עוד בני אדם מחוץ לשערי העיר? הרי, תמיד סיפרו להם בשיעורים השונים שאין אנושות מחוץ לעיר. שהכל חרב. שהם הצליחו ליצור חברה מתוקנת ומושלמת, או כך לפחות היא חשבה עד עכשיו.
למה אני תמיד מסתבכת בדברים האלה, חשבה לעצמה, ועוד הסיפור עם קייל, למה דווקא הוא…הוא באמת חושב שהם יוכלו להחזיר את העבר לאחור. לעזאזל, חשבה לעצמה וירדה בתחנה המובילה לביתה.
בבית, היא בקושי אכלה ורק בהתה בתקרה. הוריה היו מודאגים מכך שהיא לא אוכלת ושאלו אותה לשלומה, אך היא לא ענתה להם והמשיכה לשחק עם המזלג שלה. לפחות הם שמחו על כך שזה לא כמו שהיה בעבר. כשנערים ונערות נכנסו לגיל הנעורים, והחלו להתנהג בצורה שונה ומנוכרת לחלוטין. למעשה, המושג הזה בכלל לא היה קיים בעיר.
הוריה של אברה החליטו להניח לה בינתיים והיא עלתה למעלה, לחדר שלה הנמצא בקומה השנייה. היא הייתה בת יחידה, מה שגרם לה צער, כי היא שנאה להיכנס לבד לבית ולהרגיש איך הקירות והבדידות סוגרים עליה. זה היה כשהייתה קטנה יותר. אבל, היא כבר הפנימה את העובדה שהוריה לא יכולים להוליד ילדים נוספים.
היא נרדמה כעבור זמן קצר, עייפה מאוד מכל העבודה בבית החולים ומן המפגש והדיבור הבלתי צפויים עם הזר. היא נרדמה כשמוחה עמוס במחשובת שונות ומשונות.