החומה-פרק ב'

"קייל,איך הולך?" שאל אותו אחראי השמירה השני, "אתה רואה משהו מעבר לגדר?"
"לא, שום דבר." ענה לו קייל והשתתק. הוא היה בן 21,אך, בניגוד לציפיות, עדיין לא התחתן. הוא בחר לדחות את המועד ומתוקף עבודתו כשומר, חברי הוועדה אישרו לו מה שנקרא 'דיחוי' כלומר, שכרגע הוא מוגדר במצב של רווק זמני.
למען האמת, הוא לא שמח בגלל זה כל-כך, מכיוון כשעבר ברחוב, מבטים רבים וסקרניים ננעצו בו. הוא ידע שזה לא רק בגלל יופיו, וכן, הוא היה מודע לכך שהוא יפה ומושך את מבטיהם של הבנות עם שיערו השחור ועיניו הכחולות, שילוב נדיר למדיי בעיר.
"קייל, פקח את עיניך היפות ושים לב." העיר לו אחראי השמירה השני וקטע את מחשבותיו. "תרצה אולי לשתות משהו חם?" שאל אחראי השמירה השני, או, יותר נכון, ג'ראלד.
"אני אשמח לכך." ענה לו קייל, למרות שלא ממש התחשק לו. מה לעשות, חשב לעצמו, אם החוק מחייב להיות מנומס, אז הוא יהיה מנומס עד הסוף.
"חכה שנייה," אמר ג'ראלד, שהיה גדול גוף(שמן נחשב לכינוי לא תקין מבחינה מוסרית) ובעל שיער חום קצוץ, "המכונה תסיים עוד מעט את הכנת המשקאות." בינתיים, הם התיישבו בכיסאות שהיו פזורים בבקתת השומרים.
קייל חשב לעצמו שהוא אסיר תודה על כך שכנראה, בחודש בקרוב הוא מסיים את עבודת השמירה ומתחיל לעסוק כעוזר הוראה בבית הספר. לפחות, הוא חשב לעצמו, לא יצטרך להיות ער באמצע הלילה בכדי לשמור. למען האמת, לא ראו דבר חיי מחוץ לשערי העיר כבר דיי הרבה זמן, לפחות חצי שנה. כמובן שהיו בעלי חיים מחוץ לחומות שלא נכנסו בשערי העיר. בע"ח היחיד שהורשה להסתובב בתוך העיר היה כלב שהונדס גנטית במיוחד, כך שלא ישיל פרווה ויעשה את צרכיו בכלים שנועדו לכך. הרבייה הייתה מלאכותית ונעשתה באמצעות ביקור גנטי קפדני, כך, שאם הכלבים נולדו עם פגם כלשהו, היו הורגים אותם בלי להניד עפעף.
"שמעת על…" ניסה ג'ראלד לפתוח איתו בשיחה ובדק שאין אף אחד שמאזין להם. הוא דיבר בלחש, כך שברור היה שזה אינו נושא שיחה מקובל, "על, טוב, שמעתי על כך בחדשות. על…דברים?"
"אילו דברים?" שאל אותו קייל בגיחוך, הוא שנא כשמגמגמים. מה לעשות, חשב לעצמו, הוא פרפקציוניסט בנשמתו.
"טוב,על…" גמגם ג'ראלד, "על…אתה יודע, נו…"
"על מה?" שאל קייל בשנית וניסה להתאפק כדי לא לפרוץ בצחוק, מה שהיה מעליב את ג'ראלד.
"על…אתה יודע מה זה," אמר ג'ראלד בנימה פגועה, "על רג…"
"רגע." קטע אותו קייל, "אני מאמין שאני שומע קולות שבאים מהחומה."
"ממש," אמר ג'ראלד וגיחך, "אילו קולות אתה כבר יכול לשמוע? אתה יודע בדיוק כמוני שמחוץ לעיר, הכל שממה ושום דבר לא שרד…"
"בבקשה." התחנן קייל, מכיוון שידע עד כמה מעיק ג'ראלד יכול להיות, "אל תעשה לי שיעור היסטוריה עכשיו, בקרוב אתחיל ללמד בבית הספר."
"רגע," אמר ג'ראלד, "גם אני סבור שאני שומע קולות."
"רוצה שנלך ונבדוק?" שאל אותו קייל והתרומם מהכיסא, ג'ראלד עשה כמוהו ולקח איתו את רובי ההלם, למקרה שמדובר בחיה כלשהי.
"למה אתה לוקח את הרובים איתך?" שאל אותו קייל, "אני בטוח שזה חזיר בר או משהו כזה, לא משהו מסוכן."
"אתה יודע," מלמל ג'ראלד, "אם הוא פצוע קשה או משהו…לגאול אותו מייסוריו."
"אני מבין." מלמל קייל והניף את אצבעו, כאות שהגיע הזמן לשקט. הוא שם את ידו על המנעול האלקטרוני שהיה קבוע בשער, בכדי שהשער יתרומם.
"עצור!" עצר אותו ג'ראלד ברגע האחרון, "מה אם…אני יודע, זוהי חיה מסוכנת?"
"אז תירה בה." סינן קייל. הוא נודע בכך שהיה קר רוח במיוחד.
"מה אם…" מלמל ג'ראלד מכיוון שחשש, למרות שלא הודה בכך בפני אף אחד, שמשהו ישתבש, "מה אם נכניס מחלות לעיר?"
"תפסיק כבר להתבכיין," גער בו קייל, "לא נכניס שום מחלות לעיר. רק נפתח את השער לשנייה בכדי לוודא מה היה הקול ששמענו ונסגור אותו כעבור שנייה."
ג'ראלד השתתק וקייל תחב את ידו במנעול האלקטרוני שזיהה את כף ידו תוך שנייה ואפילו פחות. השאר הואר באור עמום, ולאחר מכן נפתח באיטיות.
הוא ראה גוף, שלא היה בטוח אם הוא אנושי או לא, מוטל על הקרקע. היה לו חוש ריח מצויין, ובכל מקרה, היה ניתן להריח את הדם.
"לגאול אותו…" רצה ג'ראלד להגיד.
"עדיין לא, טיפש." גער בו קייל בשנית והתקרב לכיוון הגוף. למען האמת, הוא לא הרגיש כל-כך קר רוח בעת שהלך לכיוון הגוף, שנע מעט.
"הצילו…מישהו…עזרה…" קרא הגוף וקייל הבין, בבעתה, שמדובר בבן אדם, במישהו אנושי.