החולמת- פרק 1 (או הקדמה, איך שתרצו לקרוא לזה)

אני מתעוררת, אבל עוד לא פוקחת עיניים. אני שומעת את הקול של אמא שלי, אומרת לי בוקר טוב, למרות שאני לא ממש מקשיבה ורק מנסה להישאר עוד קצת במיטה. אמא פותחת את התריסים, והאור מסנוור אותי למרות שאני עוצמת עיניים. אני נאנחת, פוקחת עיניים, מתיישבת על המיטה ואומרת בקול קצת מנומנם: " היי אמא, בוקר טוב…" אני שומעת שהיא עונה לי משהו שנשמע כמו בוקר טוב, והולכת להתארגן. ברגע שאני שומעת אותה יורדת במדרגות למטה, אני מתחפרת שוב עמוק בשמיכה. אני לא מאלה שקמים ישר כדי להתארגן. לא כמוה. אני יודעת שאני לא באמת ארדם שוב, אבל כבר התחיל החורף וקר לי בכל פעם שאני יוצאת מהפוך, אז אני מנצלת את השניות האחרונות של חמימות שנותרו לי. עוברות כמה דקות, ואני שומעת את אמא קוראת לי לאכול ארוחת בוקר. אני לוקחת את הסוודר הראשון שאני מוצאת, לובשת אותו מעל לפיג'מה בתקווה שהוא יחמם אותי כמו השמיכה ויורדת למטה. גם אחותי הקטנה, נוי, נמצאת למטה, אוכלת דגנים בחלב בזמן שאמא מכינה לנו ולה ארוחת עשר. עד שאני מתחילה לאכול נוי כבר כמעט גמרה את ארוחת הבוקר שלה, אבל היא לא עולה. אמא צריכה להגיד לה לעלות אחרת נאחר. היא עולה, מאוכזבת שלא הצליחה לדבר איתי יותר מ"בוקר טוב", משום שהייתי עייפה מדי. כשאני מסיימת לאכול ומפנה את הצלחת אני נזכרת שאני צריכה להכניס את ארוחת העשר שלי לתיק. אני לא תמיד אוכלת ארוחת עשר, אבל לפעמים אנחנו מסיימים בשלוש, ועד אז אני רעבה. אני עולה שוב למעלה, מורידה את התיק ששכחתי להוריד קודם, מכניסה את האוכל לתיק, ואז עולה שוב למעלה. שוב אין לי כוח ואני מתכרבלת בשמיכה, אבל רק לרגע, כי אני יודעת שאם לא אתארגן עכשיו אני עלולה לאחר, ואסור לי לאחר. גם אמא עלולה לאחר, כי היא מסיעה אותי לבית הספר. אין חשש שנוי תאחר, כי תמיד אותה מורידים ראשונה, ואנחנו תמיד יוצאות מוקדם להספיק, כי אמא עובדת רחוק יותר. אני מכריחה את עצמי לקום, ומסתכלת על המראה בחדר האמבטיה. אני מפרקת את הצמה, שאיתה ישנתי כדי למנוע קשרים בשיער, ומסתכלת על השיער הפזור הגולש על כתפיי. הוא דיי ארוך, והקצוות שלו מגיעים לי עד לאמצע הגב. אני יודעת שטיפשי לדבר על שיער, אבל אני אוהבת את הדרך שבה נותן צורה לפנים שלי.
אני מצחצחת שיניים, מסיימת, והולכת לחדר להתלבש. כשאני מסיימת, אני הולכת שוב לחדר האמבטיה, מסתרקת וקולעת שוב צמה על הצד, צמה רפוייה כמו שאני אוהבת.
אני יורדת שוב למטה, נועלת את נעליי הספורט שנשארו שם מאתמול, ויוצאת החוצה. אני מסתכלת בשעון ורואה שכבר 7:36. אנחנו באיחור. אמא נוסעת, מורידה את נוי, וממשיכה איתי לכיוון החטיבה. זאת השנה הראשונה שלי שם, והאמת שממש כיף שם. פחדתי שכל הבנות שם יהיו סנוביות מפונקות, והבנים ערסים, אבל אנחנו כיתה מדהימה. כולם כל כך נחמדים לכולם, שזה כמעט לא אפשרי. לפעמים אני תוהה אם כל זה חלום ומחפשת פרטים לא הגיוניים, סימנים לכך שאני באמת רק חולמת. סופרת אצבעות, במחשבה שאם אגיע למספר לא הגיוני, כמו 14, אדע שאני באמת חולמת. אבל אני מגיעה ל 10 בכל פעם. אני יודעת שזה נשמע מטומטם, אבל זה הרגל מצחיק ונחמד, והטיפשיות שלו מעודדת אותי. אבל כרגע אני לא תוהה אם אני בחלום. אני מחכה כבר להגיע לבית הספר, כמה שיותר מהר, כדי שאמא שלי לא תאחר. ואז אני נזכרת… אנחנו מתחילים היום ללמוד בשעה השנייה, כי התבטלה לנו השעה הראשונה, לפי מה שהמנהלת או הסגן מנהלת או משהו כזה אמרה לנו אתמול. לצערי, עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל לחזור. אני אצטרך לבלות לבד את השעה הראשונה, כי לא נראה לי שיש עוד תלמידים פראיירים ששכחו. אין לי כוח לכלום פתאום, אז אני שוב בודקת אם אני בחלום, הפעם פשוט צובטת את עצמי. זה עדיין כואב, סימן שאני לא חולמת. דווקא הפעם ממש קיוויתי שזה חלום. אבל כרגיל, זאת המציאות המעצבנת שבה אנחנו חיים. אנחנו מגיעות, ואני יוצאת מהאוטו, אומרת לאמא להתראות, ונכנסת בשער. אני אומרת בדרך גם בוקר טוב לשומר, מתוך נימוס, אבל כרגיל הוא לא ממש עונה. לא שציפיתי שהוא יענה. אני ממשיכה ללכת לתוך המבנה ונכנסת פנימה, חולפת על פני הלוקרים (את הלוקר שלי קישטתי במשפט על חתולים ובתמונה של טיילור סוויפט, שני הדברים שאני חייה עליהם). אני מגיעה עד למדרגות ומתיישבת, בעייפות משום מה. אני מתחילה להשתעמם. עוד יום בבית הספר שהייתי מעדיפה לוותר עליו, להתעורר ממנו כאילו זה היה חלום. אבל אני לא יכולה.