הזמרת מהטיטאניק – פרק 9: ידיים

אליזבת' התמוטטה על הרצפה וניתקה את המכתב מידה כי לא יכלה לראות אותו יותר, גברת לורנס נפלה גם היא על הרצפה בבהילות כדי לנחם את בת'י המסכנה. "מה קרה? מה היה כתוב?"
אליזבת' טמנה את ראשה בידיים ולא הייתה מוכנה להוציא את פניה משם. "א..אמא ואבא ש..לי ה…ה..ם ע..עברו ת..ת..אונת דרכים… ה..הם ב..ב..ב.בית ה..חולים" היא בכתה כמו שלא בכתה מעולם ולא יכלה לדבר יציב אבל גברת לורנס הבינה אותה היטב, כעת לא היה להם אפילו משנה איך מצאו אותה,
הם היו צריכים ללכת לבית החולים בדחיפות, הם ארגנו את דבריה של בת' במהירות ליציאה, גברת ומר לורנס ברוב נחמדותן מימנו לה את הנסיעה הארוכה לבית החולים, בת' באופן מפוזר ביותר סיפרה לפיטר ביומה האחרון לפני היציאה בעבודה שהוריה בבית החולים והיא חייבת לנסוע, פיטר רצה לנסוע איתה אבל בת' סירבה כדי לא להטריח אותו כל כך אבל בכל זאת הוא התעקש לבוא מהסיבה שהוא ישמח להיות איתה וחוץ מזה מסתבר שבאותו בית חולים נמצא דוד שלו. הזמן עבר במהירות וזה היה רק לטובה כאילו מישהו מריץ את ההווה קדימה כדי לחסוך כאב לבת', ולבסוף היא ופיטר מצאו אותם בפתח בית החולים, עומדים בפתח כמו פסלים ואילו פיטר לא היה שם כדי להחזיק את ידה של אליזבת', היא הייתה נשארת תקועה ככה מול הכניסה לבית החולים לתמיד. לבסוף הם נכנסו באטיות יד ביד אל תוך בית החולים ועצרו בלובי.
"אני אלך עכשיו לבקר את דוד שלי ואת תלכי לבקר את ההורים שלך וניפגש פה בלובי אוקיי?"
בת' הנהנה ויצאה לדרכה. בת' הלכה דקות ארוכות ומייסרות בתוך מסדרונות ארוכים ולבנים של בית החולים בחיפוש אחר החדר שבו נמצא הוריה. לבסוף היא מצאה אותו, דלת אדומה כמו כל דלת אדומה אחרת בתוך המסדרון, היא פתחה את הדלת באטיות עד שלבסוף היא מצאה חדר לבן עם שתי מיטות של בתי חולים ובהם זוג זקן ומוכר שאליזבת' השאירה בבית הישן שלה כאשר עזבה.

"הו אבא! אמא!" עיניה התמלאו בדמעות מרוב התרגשות והיא רצה אל המיטות הלבנות בתקווה וחיבקה ונישקה את שני האנשים החיוורים שנמלאו אהבה והתרגשות בן רגע.
"מה שלומכם?! אתם בסדר?" אליזבת' ישבה על הרצפה בלי לשים לב שלידה מונח כיסא, אבל אפשר לסלוח לה על כך, להורים שלה לא היה לה הרבה על מה לספר, הכל התנהג כשורה וכרגיל כאשר לא הייתה, הדבר היחיד שבאמת קרה באותו זמן היה התאונה הנוראה, הם היו בדרך לחוף הים כדי לאסוף משם את הילדה שלהם (האחות הקטנה של בת') ומישהו נכנס מאחוריהם עם מכונית והם מצאו את עצמם פה.
לעומת זאת לבת' היה הרבה מה לספר, את העבודה שמצאה.. על אדוארד… על הקרחון… ועד עכשיו, הוריה היו נדהמים וגאים שהצליחה לקום על הרגליים לאחר טראומה כזאת גדולה, בת' הייתה מאושרת להחזיק שוב את ידם של ההורים שלה, אבל גם רגע האושר הזה לא נמשך לעורך זמן רב…
צפצוף נורא נשמע ברקע ואליזבת' נעמדה באמצע שתי המיטות ומחזיקה את הידיים שהיו לה יקרות כל כך ונשארה דוממת בגבורה, קולות מוזרים נשמעו ברקע של אנשים נחנקים, היא לא הייתה מסוגלת להסתכל על הוריה ולראות את הדבר נורא מכל, היא סוף סוף פצתה את פיה: 'הצילו! רופא! מישהו!'
רופא ושלוש אחיות נכנסו ונגלו למראה המוזר של זוג אנשים נחנקים וילדה בוגרת זהובת שיער יושבת על הרצפה ביניהם ומחזיקה את ידיהם ללא ניע, הם ניגשו לעבודה מנסים להציל את נפשם של הזוג היקר לליבה של בת',
לפתע קולה של אמה נשמע מעבר למיטה אחת: "להתראות בת'י… אל תשכחי שאהבנו אותך…"
"ותמיד נאהב אותך" הוסיף אביה מעבר למיטה השנייה, ולאט לאט, ידיהם החיוורות של הוריה, התנתקו מידיהם האוהבות של בת' ונפלו ארצה, והצפצוף הצורם הפך לקול צפירה ארוך…
הרופא הסתובב אל עבר אליזבת' במבט אדיש אך קודר והניח את ידו על כתפה.
"אני מצטער.. עשינו כל מה שיכולנו.."
ואליזבת' שכבר לא נשאר לה דמעות, קירבה אל לחייה החמות את ידיהם הקרות של הוריה האוהבים כדי לחוש את מגעם רק עוד פעם אחת…