הזמרת מהטיטאניק – פרק 10: מאיפה הוא מוכר לי?

לאחר שגירשו אותי מחדר בית החולים ואת ההורים שלי הישר אל בית הקברות, טיילתי קצת במסדרון בית החולים ותהיתי איך יכול להיות שדווקא עכשיו אני לא בוכה? האמת שהעדפתי את זה ככה כי בכי תמיד מקשה יותר… הגעתי ללובי ושם ראיתי את פיטר מסתכל סביב, כנראה שהוא מחפש אותי.
"היי פיטר" ניגשתי אליו באטיות ובכובד ראש, אי אפשר להגיד שהייתי שמחה לאחר האירוע הזה.
"קרה משהו בת'?" הנהנתי קלות ולחשתי בבירור "הוריי מתו לפני רגע…"
פיטר חיבק אותי חזק "אוי בת'י הייתי אמור ללכת איתך!" לא הגבתי.
"אז מה שלום הדוד שלך?" שאלתי כדי לשנות נושא.
"אה הוא יותר טוב, כנראה מחר בערב ישחררו אותו ואני אלך לגור איתו, תשמעי משהו מוזר! מסתבר שגם הוא היה על הטיטאניק ומצאו אותו מעולף בין ההריסות! יכול להיות שהוא הכיר אותך, נכון קטע? היי… אני רק צוחק.." הוא אמר לאחר ששם לב שזה לא ממש מצחיק אותי.
"בכל מקרה הוא רוצה לפגוש אותך, תסכימי לראות אותו?" הנהנתי קלות והתחלנו לפסוע יחד אל החדר.
פיטר פתח את הדלת ופינה לי את הדרך כדי להיכנס ראשונה, למען האמת… לא העלתי על דעתי שהבנאדם שאפגוש שם בבית החולים… יהיה הוא, זה שהציל אותי.
"אליזבת'! לא חשבתי שאפגוש אותך!" אדוארד קם מהמיטה והטביעה נשיקה גדולה על המצח שלי כאילו הייתי הילדה שלו, שמתי לב לתחבושת עטופה סביב הרגל השמאלית שלו ולשריטה חדשה על המצח, היא לי ברור שהוא היה לא פחות מאשר הגיבור שלי, ואולי זה קיטשי אבל זה נכון.
"אדוארד!" חיבקתי אותו חיבוק גדול שכנראה הפתיע אותו אך הוא 'זרם' ונתן לי נשיקה על שיערי הזהוב.
"אז אתם כן מכירים! ואני חשבתי שזה בצחוק" קרא פיטר בקול רם, אליזבת' הייתה כה נבוכה מהמהירות שהיא הגיבה, עד שחזרה צער אחורה והשפילה את פניה כדי להסוות את הכתמים הוורדרדים שעלו על פניה במהירות רבה כל כך מרוב מבוכה. פיטר יצא מהחדר בשקט וטריקת הדלת הקלה גרמה לבת' להרים את העיניים וכך היא פגשה את עיניו של אדוארד.
אדוארד הוביל בעדינות את בת' לשבת על מיטת בית החולים לידו, ולמרות כל השריטות והפציעות שעל פניו, הוא היה נראה חביב כתמיד, פתאום אליזבת' שמה לב שאדוארד הרבה יותר בוגר ממנה, אך הוא היה בנאדם נאה מאוד ללא ספק. "אז מה קרה לך מאז הטביעה?" שאל אדוארד כאילו הטביעה הזאת הייתה דבר חשוב כקליפת שום בעיניו, המילה הזאת צמררה אותה אבל היא בכל זאת סיפרה, אדוארד בסוף הסיפור הקצר תפח על הכתף של אדוארד כאבא גאה וקם. "כל הכבוד לך בת' , היית באמת אמיצה"
"אני הייתי אמיצה?! אתה היית אמיץ! אתה שלחת אולי בסירת עץ ואתה נשארת באוניה עם איזה ביליונרים צווחנים ולחוצים להציל את הכסף שלהם כאילו כלום!" התיאור המוגזם הזה הצחיק מאוד את אדוארד והוא חזר להתיישב לידה עם שני כוסות קפה, אליזבת' לקחה אחד, לגמה בנימוס והניחה בצד.
"אולי, אבל אני עדיין חושב שהיית אמיצה, לא כל אחד היה מנסה לקום לאחר דבר כזה גדול ולהמשיך עם גב זקוף, את באמת צריכה להיות גאה בעצמך" הוא חייך בחיוך אבהי תומך והניח את הקפה שלו בצד. "פיטר סיפר לי עלייך בזמן שהיית עם ההורים שלך…" הוא אמר והשפיל את מבטו עם החיוך הזה שתמיד מאיזשהו סיבה עצבן אותה, אבל הדברים האחרים שהוא אמר הרגיעו אותה.
"הוא ממש אוהב אותך את יודעת? הוא סיפר לי כמה מקסים את שרה ואיך את נראית ואז ישר ידעתי למי הוא מתכוון! תשכחי ממה שהיה בנינו בת'י, אני אוהב אותך זה נכון, אבל כמו בת שלי, תמיד קשה לי להבדיל בין רגשות כאלו" אליזבת' רצתה להגיד משהו כמו:'לאהבה אין גיל' אבל היא לא באמת אהבה אותו כל כך.. היא תמיד הרגישה שהוא כמו אבא שלה, איך הוא היה רודף אחריה בכל הסירה כי הוא התעקש שתלבש כפפות, או איך שנלחץ כשהוא ראה אותה יושבת בעדן החלון במלון בקומה הכי גבוהה. חיוך גדול עלה על פניה של בת' והיא ישר כרכה את ידיה סביב צווארו של אדוארד והטביעה נשיקה גדולה גדולה על השיער החום השופע של אדוארד.