הזכרון שנעלם
אני פוקח עיניים.
חושך, השמיים כהים.
איפה אני? אני שוכב בגבי אל הקרקע. מרגיש בין כפות ידיי את העשב הלח. מעליי פרושים השמיים הכהים, נגלים אליי בין ענפיו העבים של עץ. העץ גבוה מאוד וענפיו מסתעפים לכל עבר, נראים כמו זרועות גדולות הקוראות לעזרה בשתיקה אילמת.
שקט! רק עכשיו אני מבחין בו. הכל כל-כך שקט שאני לא שומע שום דבר, ממש כלום.
אפילו לא את אוושת העלים המתנוענעים ברוח הקלה. איך הגעתי לפה?
אני מנסה לאמץ את מוחי, לסחוט ממנו כל שבב של מידע. מה אני עושה פה?
אני שוכב בגבי אל הקרקע ומנסה להיזכר איך הגעתי לכאן, אבל נראה כי מוחי ממאן לשתף פעולה עם רצונותיי. אין לי שום זיכרון. כלום.
אני אפילו לא יודע מי אני.
תגובות (5)
ואווו.. אהבתי…
זה בהמשכים? כתיבה טובה <:
התיאורים מדהימים! את כותבת כל כך יפה!
מקווה שיהיה המשך, זה מתחיל ממש טוב ונשמע מעניין! (:
את כותבת מדהים! משום מה קשה לי לכתוב בצורה כל כך מפורטת… את ממש סוקרת את התמונה מכל כיוון
וואו! יפה! כתיבה יפה מאד וזה מושך לקרוא!
שיהיה לך המון הצלחה!
(קראתי את זה ב"תן לי סיפור אקראי". אני ממש מתחילה לאהוב את הדבר הזה. ככה יש סיכוי לסיפור שבחיים לא קראו, למרות שהוא יכול להיות מאד יפה, שיקראו אותו. אולי גם מישהו יקרא סיפורים שלי…
תודה רבה!