הזיכרון האפל:לחפש את האמת.(פרק5)
עיניי התחילו להתמאלות בדמעות. לא ידעתי את מי לשאול ועם זה נכון..ההורים שלי כבר לא כאן כדי לענות לי ואחותי הייתה קטנה באותה התקופה וסבתא שלי היא…אני חייבת ללכת לשאול את סבתא שלי אולי היא תדע משהו.
"תחכי לי פה!"אמרתי לג'סי ורצתי אל החדר שסבתא שלי ננעלה בו רוב הזמן.
"סבתא!"צעקתי אליה בעודי מביטה בעצבים לדלת ומחכה שתיפתח.
"סבתא תפתחי את הדלת!"המשכתי לצעוק וניגבתי את דמעותיי כדי שלא תיראה. הדלת נפתחה וסבתא שלי עמדה מולי מחזיקה בידה את הידית ובידה השניה החזיקה בספר.
"מה את רוצה?למה את באה לכאן בצעקות?"ענתה עם פרצוף עצבני והביטה בעיניי לכמה שניות "בכית?אז למפלצות יש גם צדדים רגישים?"אמרה לבסוף עם קולה המעצבן.
"המפלצת רוצה לשאול אותך משהו,אפשר?"עניתי יותר עצבנית וכועסת.וסבתא שלי נרתעה מהמבט העצבני שהיה בעיניי וזזה מעט כדי שאוכל להיכנס לחדר.
"מה את רוצה?"שאלה ומבטה התקשח,וגופה היה מוצק ומוכן לכל דבר כאילו חושבת שאני אפגע בה.
"אמא שלי סיפרה כשהייתי בחדר הלידה,אז היה לה הריון נורא קשה איתי…והיא רצתה לומר עוד מילה אבל אבא עצר אותה מיד.."עניתי.אני זוכרת עד עכשיו שכשאמא שלי ניסתה לומר לי את מה שקרה לי בלידה כי שאלתי אותה המון שאלות עד שאבא שלי התעצבן וזאת הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי אי פעם כעס על אמא שלי ממשהו שרצתה לדבר איתי עליו.
"כן בהחלט הייתה להם את אחד הלידות הכי ארוכות וקשות איתך"ענתה לאחר כמה רגעים של שתיקה.היא הביטה שוב פעם בעיניי והתיישבה בספא הישנה שהייתה שהייתה מול המיטה.ומבטה התרכך מעט ובפנייה שידרו מעט עצב וכעס באותו הזמן.
"את יודעת במקרה עם הייה בעיה כשהייתי בבטן של אמי בזמן שהייתי בחדר הלידה?"שאלתי אותה ולא הסרתי את מבטי ממנה.
"למה את מתכוונת?"שאלה אבל היה נראה שהבינה בדיוק למה התכוונתי.
"תקשיבי אני רוצה לדעת דבר אחד אוקיי? אני שאלתי עם את יודעת משהו לגבי מה שקרה לי בזמן חדר הלידה…סבתא תקשיבי אני יודעת דבר אחד. אבא אמר לי לשאול אותך בבוא היום מה אני או משהו כזה והוא אמר שאת היית בחדר הלידה בכל אורך הזמן של הלידה שלי בבקשה תעני לי". אמרתי לה ועיניי התחילו להתמלא בדמעות שוב פעם. היא קמה מהספא והתחילה לצעוד לעברי והתיישבה לידי.היא הביטה בי בעינייה הכחולות שהתמלאו ברוך ובעצב והכעס שהיה לפני כמה רגעים בעינייה התפוגג. היא הרימה את ידה וניגבה את דמעותיי.
"סבתא אני קראתי בספר אחד משהו נורא..ואני לא רוצה לההפך למה שכתבו שם.זה למה את קוראת לי חיית פרא,מפלצת..רוצחת?"שאלתי אותה בוכה.
"איזה ספר לוסיה?"סבתא שלי שאלה ברוך ובקולה היה נשמע כאילו היא נשברת מבפנים ועינייה הבריקו מהדמעות שאיימו לצאת החוצה.
"מה היה כתוב?"שאלה מעט מודאגת.
"זה ספר של כל השדים והרוחות ..ומצאתי שם מקרה דומה לשלי. שהאם סובלת ממש חזק מהריונה ברגע שהיא הולכת ללדת את התינוק. אבל הילד לא רוצה והלידה נעשית מסובכת יותר ועושים לה לידה קיסרית ורואים את התינוק שואב מהאם את דמה וגם נחנק למוות באותו הזמן וכשהרופאים מצילים את המצב התינוק סובל מההקאות של הדם ואינו רוצה לשתות אף חלב.עד שהאם לא יודעת יותר מה לעשות ואומרת בקול רם ש'היא יכולה לעשות הכל למען ילדיה' ומאוחר יותר בחלומותיה מופיע לה אדם שמגשים את חלומה בתנאי שכשיהיה בן שמונה בדיוק ביום הולדתו הוא יצטרך לקחת אותו ממנה ולאכול אותו כדי שחייו יארכו.."אמרתי לה מצומררת.
"כן זה נכון..לוסיה אמא שלך נאבקה עליך אבל היא עשתה הסכם עם היצור הלא נכון"היא ענתה.ואני רציתי לחשוב שחלמתי חלום רע ושהכל שקר אחד מוחלט. רציתי לצעוק ולומר משהו,לומר לה שאולי זה לא נכון אבל היא לא נתנה לי לדבר והוסיפה "לאחר שאמא שלך חלמה את חלומה מצבך השתפר ואימך שמחה. והיא סיפרה לנו לגבי חלומה וחשבנו שזה היה נס משמיים לאחר כמה לילות אימך התקשרה אלינו וקראה לנו לבוא לבית החולים.הגענו כמה שיותר מהר וכאשר הגענו ראינו אותה בוכה בספה אביך ניסה להרגיע אותה אבל כל מה שהיא אמרה היה רק 'סליחה לא חשבתי על ההכסם הייתי נואשת ולא ידעתי מה לעשות' והיא לא הפסיקה לבכות. כשהרגענו אותה היא סיפרה לנו את מה שהאיש סיפר לה בחלומה,אביך לא אמר לה כלום ורק חיבק אותה ואמרה לה שהכל יהיה בסדר ושהם ימצאו דרך לצאת מההסכם ולהחליף למשהו אחר. ידעתי שהוא היה בוחר להקריב את עצמו לפני שמישהו יגע בכלל בבנותייו היקרות ובאישתו. ואביך ניסה לחקור מה היה משמעות החלום והתחיל לתחקר ובחדר שלו מצאתי כל מיני ספרים כמו הספר שלך על השדים ועל הרוחות הוא התעמק בספרים וגילה עולם חדש. כשגילה את מה שהוא צריך לעשות כדי להרחיק את ה'שד' ההוא ממך הוא התחיל להתכונן יום לפני יום הולדתך. כשהגיע היום שהיית צריכה ללהפך לבת שמונה אביך פיזר מים קדושים מחוץ לבית שהחזיק מעמד רק למשך יום אחד וענד לך את השרשרת המוזרה ובזכותו לא קרה לו כלום אבל כמה חודשים לאחר מכן כשאביך חשב שהכל כבר הסתיים, אז קרה..מה שקרה". כשסיימה לומר את דבריה גופי התחיל לרעוד סבתא שלי ניסתה לנחם אותי בחיבוקה אבל נרתעתי לאחור וקמתי מהמהיטה.
הכל באשמתי עם לא הייתי בכלל נבראת מלכתחילה שום דבר מזה לא היה קורה.למה למה ה' למה הכנסתה אותי לרחם של אמי?למה נתת לזה לקרות?למה גורלם של הוריי היו צריכים להיגמר כך?למה אחי היה אמור לחוות את הכאב הוראי הזה בעודו תינוק שהיה אמור להיוולד בכל רגע?. כל התמונות צצו לי בראשי שוב פעם הזיכרון הזה אף פעם לא יימחק לי מהראש זה חלק ממני..וכל זה קרה באשמתי! אני האחראית לזה מלכתחילה סבתא שלי צודקת אני מפלצת אני חיית פרא..לא הייתי אמורה להיוולד בכלל.כל גופי רעד מפחד ומכעס הכעס הזה לא היה יותר מופנה לסבתא שלי או ל'שד' הארור הזה והכעס הזה שהיה בתוכי היה מופנה אלי אך ורק אלי. דמעות התחילו להציף את עיניי והתחלתי לצרוח בבית מרוב כעס ועצב שמעתי את צ'סי יורדת במדרגות מנסה להתקרב אלי אבל דחפתי אותה בעוצמה חזקה שהיא נחבתה בקיר ונפלה לריצפה היא הייתה מפוחדת אבל בעיניה היא הייתה יותר מודאגת.מה עשיתי ?הבטתי בידיי והבטתי בצ'סי שהייתה על הריצפה כל הרגשות שלי התהפכו הרגשתי בחילה מעצמי. כל הכוח הזה שיש לי זה רק לרעה אני לא רוצה את זה..התחלתי לצחוק אבל צחוק כואב ועצוב. "תראו אותי זה מי שאני באמת! סבתא את צדקת אני מפלצת,רוצחת,חית פרא.אל תתקרבו אלי אסור לאף אחד להתקרב אלי".צעקתי אליהן והן הביטו בי במבט עצוב ודמעה ירדה לסבתא שלי וג'סי הבינה שמה שהיה כתוב בספר נכון.
"אני אבין עם את לא תרצי לדבר או להסתובב איתי יותר ג'ס..באמת. אני מודה לך שאת היית החברה הכי טובה שלי אבל אני לא רוצה שתתקרבי אלי יותר". אמרתי לה.
"לוסיה…אני קראתי לך מפלצת בגלל הכעס שלי במשך כל התקופה הזו אבל אף פעם לא התכוונתי למילים האלה את לא מפלצת ולא חיה את לוסיה.את הבת של הבן שלי ושל אמא שלך את דומה כלכך לאבא שלך גם עם זה בסגנון הבגדים ובמוזיקה וגם עם זה בפנים שלך ובשיער שלך."סבתא שלי אמרה וחייכה אלי חיוך עצוב שגרם לי לצביטות בלב הרגשתי איך ליבי התרוקן לאט לאט והרגשות היחידים שהרגשתי היה כאב וכעס.
"ג'סי..את יכולה ללכת בבקשה"אמרתי לה,בראש מושפל לריצפה ולא הבטתי בה.לא רציתי ידעתי שהיא תהיה עם המבט העצוב שלה ותרצה רק לנסות לנחם אותי. אבל לא רציתי את זה לא עכשיו ולא בכלל אני פשוט לא ראויה לאהבה ולניחומים של אף אחד. דמעותיי הפסיקו לא יכלתי לבכות יותר לא הרגשתי כלום חוץ מליבי הפועם בחוזקה.
"אבל..לוס"-"לא! אל תקראי לי. אני רוצה להיות לבד! בבקשה תלכי". התפרצתי לדבריה שמעתי את ג'סי בוכה ורצה אל המדרגות לקחת את החפצים שלה ולפני שיצאה מהבית היא הביטה בי לכמה רגעים."לוסיה..רק אני רוצה לומר לך שלא משנה מה את, את עדיין 'אחותי' זוכרת? ואחיות לא עוזבות אחת את השניה לא משנה מה!אז אני אהיה פה ואני אחכה לך עד שתתאוששי ותרצי שאארח לך חבר'ה"אמרה לבסוף ויצאה.
חייכתי חיוך קל ועצוב ומחקתי אותו כמה שיותר מהר כאילו לא היה. רצתי לחדרי נעלתי את נעליי לבשתי מעיל לקחתי את האוזניות ואת הפאלאפון ויצאתי בריצה מהבית. לא ידעתי לאן אני הולכת לא חשבתי על כלום ופשוט נתתי לרגליי להוביל אותי. עצרתי בתחנת הרכבת ורק רציתי משהו אחד וזה היה לא להתקיים יותר לא רציתי לחיות לא רציתי להיות המפלצת הנוראית..פחדתי, כלכך פחדתי שאני אפגע במישהו רק בגלל הכוחות הנוראיים האלה שקיבלתי בשביל להרוס ולפגוע בכל מי שעומד מולי ובכל מי שאני אוהבת. שמעתי שהרכבת הייתה קרובה והתחלתי לצעוד לעבר פסיי הרכבת עצמתי את עיניי ודמעה אחת קטנה ירדה ורציתי לשים קץ לחיי קפצתי לתוך הפסיי רכבת ו…
תגובות (1)
אהבתי! תמשיכי!!!!!!