הזיכרון האפל:לחפש את האמת.(פרק 9)

ידיו התחילו לטייל בגבי מעלה ומטה,הרגשתי עקצוצים נעימים וכל נגיעה קטנה ופשוטה הרגישה כאילו הזמן נעצר מלכת והכל הרגיש מושלם מדי.הוא קירב את ראשו לצווארי והחל לנשק כל חלק בצוואר וירד..הרגשתי עיקצוצים קטנים מכל נשיקה שלו. הוא נישק את חזי בעדינות והרגשתי את חום שפתיו על חזי,ידייו באו לפתוח את החזייה וליבי התחיל לפעום בחוזקה מטורפת. נשימותיי החלו להיות יותר קצרים וכבדים ולא מסודרים. הוא פתח את החזייה שלי ובדיוק נשמע פעמון הדלת.וקפצנו בבהלה.
"מי זה?" שאלתי את ג'וני בלחש.
"לא יודע" ענה בקול חלוש.הוא הביט בי וחייך חיוך קטן."אלך לבדוק" הוסיף.הוא רכן לעברי נישק את מצחי ויצא מהחדר. פניי היו להוטות אני בטח ממש אדומה עכשיו.החלטתי להתלבש וללכת לסלון לבשתי מכנסיי טרנינג חולצה ואת הסוודר של ג'וני והלכתי לעבר הסלון.נעמדתי קרוב לקיר, כאשר שמעתי קול מוכר זה היה קולה של סטייסי,נשענתי מעט על הקיר הרכנתי את ראשי קדימה ועצמתי עיניים כדי להתרכז בשיחתם.
"מה את עושה פה סטייסי?" שאל ג'וני בקול חלש.
"למה אתה מתכוון מה אני עושה פה?מה שאני תמיד עושה ..באה אליך כמובן" היא ענתה בקול שובב.שגרם לי להעיף לה אגרוף לתוך הפרצוף.תנשמי עמוק תנשמי..אמרתי לעצמי בלב מנסה בכל כוחי לא ללכת לשם.
"תראי..אני עסוק עכשיו…זה לא זמן טוב כלכך אז אולי בפעם אחרת טוב?" ענה ג'וני בקול שקט ועדין. מה לעזאזל? למה הוא מתכוון ל'אולי פעם אחרת'? לא אמור להיות בכלל פעם אחרת!..שמעתי את הדלת נסגרת והלכתי מהר לחדר בלי לעשות רעש אספתי את כל חפציי נעלתי את נעליי וקמתי כדי ללכת. ג'וני עמד מולי עם מבט שואל ומבולבל איך הוא יכול להסתכל עלי ככה? ואיך שוב פעם גרמתי לעצמי להיות איתו? הוא עם סטייסי ועכשיו אני ממש בטוחה בזה.הוא בדיוק כמו כל השאר הוא רוצה לעשות איתי את מה שהוא רוצה ואז ישר לזרוק אותי.
"מה קרה?את בסדר?" הוא שאל אותי, מביט בי בדאגה.הבטתי בו בהלם אבל מיד חזרתי לעצמי הבטתי בעינייו בכעס ממה שקרה הרגע ומהשאלה המיותרת שלו.
"כלום.הכל מושלם אני פשוט לא חושבת שאני צריכה לשחק איתך יותר.נהיה לי משעמם לנצל אותך אז..זהו זה נגמר". המילים שאמרתי הכאיבו לי כלכך.העיניים שלי איימו להציף דמעות אבל אני לא רוצה שהוא יראה אותן עכשיו.
"על מה את מדברת לוסיה,זאת לא את..את לא יכולה..את משקרת!". ענה ג'וני בקול כועס ונשמע בקולו גם מעט פחד.גופי נרתע מקולו אך ניסיתי להיראות הכי אדישה,אבל בתוכי התמוטטי רציתי ללכת מכאן כבר.
"תראה עם אתה לא מקבל את זה זה בעיה שלך אבל זאת האמת" אמרתי פורשת את שתי ידיי לצדי החדר.ומבטי היה מושפל אל השטיח.לא יכלתי להביט בעינייו ולומר לו את כל המילים האלה עם אביט בו אני כבר לא אוכל להתאפק.
"תסתכלי עלי ותגידי לי את זה בפרצוף לוסיה אני לא מאמין לך.את אוהבת אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותך למה זה כלכך קשה לך?למה קשה לך להבין שמישהו בעולם הזה אוהב אותך?שאני אוהב אותך…מה לעשות כדי לגרום לך להבין את זה?בבקשה תגידי לי את מטריפה אותי אני מטורף בך.אני מת שתתני להיכנס לליבך". הוא אמר בקול פגוע ושברירי ורעד היה נשמע בקולו.ודמעות החלו לרדת מעיניי לא יכלתי להתאפק יותר.למה הוא אומר לי את זה אחרי מה שקרה הרגע עם סטייסי?אחרי שהוא היה שוכב איתי הוא היה מזמין לכאן את סטייסי וצוחק עלי והם היו מתנשקים ובטח היו עושים את ה"דברים של הגדולים" כפי שסטייסי טוהבת להגיד.לאן הכנסתי את עצמי למה אני צריכה את זה.אהבה.מי צריך את זה למה זה קרה דווקא לי איתו?
"בבקשה..לוסיה,תסתכלי עלי.אני אוהב אותך" הוא אמר בעודו מתקרב כל צעד יותר ויותר אלי בזהירות כאילו הריצפה עלולה להישבר וליפול יחד איתו בעוד רגע.הרמתי את מבטי אליו ופניו היו ממש…עצובות.כאב לי לראות אותו ככה.
"למה…למה אני הייתי צריכה להתאהב…אני לא רוצה לפגוע באף אחד ולא באלי להיפגע ממך!כל חיי הצלחתי לשרוד מבלי להתאהב אפילו ולא פעם אחת והכל היה מושלם ולא פגעתי באדם..עד שהכרתי אותך,למה אני צריכה את זה?אני אוהבת אותך כלכך הרבה שכל פעם שאני חושבת עליך עולה לי חיוך מטופש על הפרצוף.אתה לא יכול להיות איתי…אתה לא מבין…אני מפלצת תסתכל עלי.אני לא ראויה למישהו כמוך.לך לסטייסי תזמין אותה עכשיו אני לא אפריע לכם לעשות את מה שאתם רוצים לעשות.תהיו שמחים אתם תהיו זוג נפלא,רק בבקשה אל תתקרב אלי אסור לי פשוט אסור לי להתאהב!אני מפלצת שיודעת רק להכאיב ולפגוע!זה הגורל שלי ג'וני..אז תניח לי..בבקשה ממך" עניתי לו עם כל הרגשות שהיו לי באותו הרגע.דפיקות ליבי התחילו לפעום בחוזקה והרגשתי מוזר הרגשתי חזקה ועוצמתית יותר. ג'וני נעמד מולי וידייו נגעו בלחיי נגיעתו החמימה הרתיעה אותי ולחקתי צעד אחד אחורה.
"אני לא יודע למה את מרגישה ככה,אבל אני אוהב אותך לוסיה ואני אף פעם לא אנסה לפגוע בך…ומה ששמעת מהשיחה שלי עם סטייסי זה לא היה מה שחשבת.אני מבטיח לך אני פשוט לא יכול לומר לך כרגע אבל אני יכול להבטיח לך שזה לא מה שאת חושבת לעצמך את חייבת לבטוח בי. את לא מפלצת בעיניי וגם בחיים לא תהיי את אותה הלוסיה שהכרתי אותה הלוסיה שהצילה אותי אותה הלוסיה שאני מאוהב ומטורף עליה.בבקשה בואי נעבור את זה יחד".הוא אמר מביט היישר אל תוך עיניי.עינייו הצלולות והעמוקות היו כלכך פגועות וכל מילה ומילה שלו הייתה כנה כלכך.עינייו הירוקות והכלכך יפות שאני כלכך אוהבת עכשיו מפוחדות ודואגות.אבל אני לא יכולה..אני לא רוצה לסכן אותו.אני לא יכולה לבזבז את הזמן שלי בלהיות עם האחד שאני אוהבת אני צריכה למצוא את ה'שד' הזה כדי שכל זה ייגמר.אני יודעת שזה לא יחזיר את הוריי אבל אני רוצה לעשות משהו למענם.
"אני מ..מצטערת ג'וני אני לא יכולה..אני כלכך אוהבת אותך..אבל עלי לעשות משהו.ואני לא יכולה פשוט לא יכולה.אני לא חושבת שזה יעבוד בנינו עכשיו או בכלל" עניתי בגמגום וקולי היה חלש אך חזק ויציב באותו הזמן. הבטתי בו והלכתי משם. הוא לא ניסה לעצור אותי ולא אמר מילה הוא רק עמד שם כמו פסל.אני כלכך מצטערת.כאשר הגעתי הביתה נשמטתי אל הריצפה והתחלתי לבכות הרגשתי כאילו לקחו חצי מנשמתי החוצה,הרגשתי מרוקנת. לאחר שנרגעתי חיממתי קערת חלב טבעי ועליתי למעלה לחדר כשעליתי לחדר החלון היה פתוח וכל החדר היה הפוך.הנחתי את קערת החלב ליד המיטה של אנג'ל החתול שלי והעפתי את כל החפצים שלי לריצפה.דאגתי נורא והתחלתי לחפש מה נעלם אבל שום דבר לא נעלם הכל היה שם מה לעזאזל באו לחפש? שמעתי מישהו במדרגות התכווצתי והכנתי את גופי להתקפה ועיניי התרכזו לכל צליל חריקה שבא מהמדרגות הצעדים התקרבו יותר ויותר הרגשתי את לבי דופק בחוזקה עוד הפעם עם ההרגשה המוזרה הזו.כשהצעדים נעצרו נשימותיי החלו להיות מהירות יותר.האור במסדרון דלק והדמות נראתה לאור.
"אנה!זאת את..הבהלת אותי!" קראתי לעברה נאנחת ומשמיטה את ידיי אל גופי.מבטה של אנה היה שונה לא ראיתי את השמחה שלה בעינייה ואת הצד האימהי שהיא כל הזמן הפגינה."את בסדר?" מיהרתי לשאול אותה אך היא לא ענתה ורק הביטה בי.
"את מחכה למישהו?…או שסתם נבהלת" שאלה לאחר כמה רגעי שתיקה.קולה היה מוזר מהרגיל קולה היה אדיש וקודר.
"לא.לא חיכיתי לאף אחד..הגעתי הביתה וראיתי את כל הבלגן הזה בחדר שלי ואז שמעתי צעדים..את היית מתחרפנת נכון?" אמרתי מחייכת ומצחקקת טיפה כדי להוציא את אווירת המתח שהשתררה בינינו הרגשתי את הלחץ שהיה.משום מה הגוף שלי היה מוכן לכל דבר והעוצמה המוזרה שהרגשתי הלכה והתגברה מרגע לרגע. אנה המשיכה להביט לחלון שהיה מאחוריי אבל לא רציתי להסיט את פניי ממנה משום מה היא לא הייתה היא היום וזה הלחיץ אותי.