הזיכרון האפל:לחפש את האמת.(פרק 10)

"הכל בסדר?..קרה משהו במקרה בכל הזמן הזה שלא היית בבית?..את לא טרחת לשלוח הודעה ועכשיו את מופיעה ככה.." שאלתי אותה בעודי מנסה לחקור את הבעת פנייה ועינייה הקודרות והקרות שנשארות אדישות.
"מה את זוכרת?" שאלה מביטה בתקרה.
"מ..מה..?" שאלתי תבולבלת ולא מבינה מדוע היא ככה.
"מהלילה ההוא..שאמא ואבא נרצחו" המילה 'נרצחו' שנשמע מפיה היה קר ללא שום רגש.הצטמררתי לראות אותה ככה היא אף פעם לא הייתה ככה.
"הכל..מזאת אומרת?למה את באה אלי עכשיו ושואלת אותי את זה כשתמיד הייתי באה אליך לשאול אותך עם זה היה נכון מה שקרה ושלא הזיתי ועם את גם זוכרת את זה את לא ענית והפנית את הגב שלך והתעלמת ממני כאילו לא שאלתי אותך כלום ויום למחרת היית מתנהגת רגיל!אז למה עכשיו האנה? למה דווקא ברגעים שאני הכי לא רוצה להיזכר בכל פרט ופרט שקרה באותו הערב?" שאלתי אותה בכעס.כל הרגשות שלי מכל השנים האלה יצאו החוצה קולי היה עדין ומאיים באותו הזמן עיניי ולא מיצמצו לרגע.מבטי היה נעוץ בעינייה.והיא הביטה בי וציחקקה.
"כי את צריכה לדעת שאני כן זוכרת הכל ואני חושבת…שאמא ואבא קיבלו את מה שהגיע להם…תראי את לא היית שלנו וגם אף פעם לא תהיי…את בעצמך כבר מכירה את הסיפור שלך ומה שאמא עשתה נכון?" אנה אמרה וקולה נהיה חסר רגש לחלוטין וקולה היה יציב וקשה.
"מה את מנסה לומר אנה? למה את חושבת שזה הגיע לאמא ואבא? ולאח הקטן שהיה אמור להיוולד לנו למה את חושבת שזה מגיע גם לו הא?" שאלתי אותה עצבנית וכיווצתי את ידיי לאגרופים,ולסתי התקשחה.זה הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני רוצה להחטיף לאחותי אגרוף.עד כמה שהיא הייתה מעצבנת ויותר מדי אמהית הפעם היא בהחלט עברה כל גבול.
"הוו..לוסיה את כלכך תמימה.רואה?זה מה שאני אוהבת בך.את התמימות הזו שאת מפגינה לכולם.איך אני אסביר לך את זה במילים עדינות,מי שבאמת יצר אותך ומי שבאמת היה אמור לחנך אותך זה לא יותר ולא פחות מה'שד' בכבודו ובעצמו,את שייכת לו את לא שייכת לנו אז מפלצת קטנה שגדלה בתוך הרחם של אישה טהורה ותמימה.וברגע שיצאת מבטנה היא הביטה בפרצוף שלך והיא התאהבה בתמימות וביופי שזהר מפנייך.למרות שבואי נודה..כולנו ידענו מי את באמת את מפלצת!..אבל לא אמא ואבא בחרו לשמור אותך לא משנה מה.במקום למסור אותך אל ה'שד' הם שמרו אותך ולא עניין אותם מה יהיה או מה יקרה להם.בזמן שהם דאגו לך כלכך והיו תמיד סביבך..הם הזניחו אותי והיו איתך.היו לי המון בעיות וקשיים בבית הספר עם חברות.היו מרביצים לי היו צוחקים עלי היו שופכים עלי מים והייתי מגיעה הביתה לאמא והיא לא ניסתה אפילו לשאול אותי מה קרה..הם היו שקועים בעיניים שלך כלכך כאילו העיניים שלך היו יהלומים הם לא עזבו אותך לרגע אחד לבד.אבל כשאמא הייתה בהריון שוב פעם והלכו לבדוק איך התינוק הזה הם השאירו אותי איתך לבד.ואני אחרי יום גרוע מאוד באה הביתה כדי לשמור על המפלצת הקטנה,איזה יופי נכון? כשהתקרבתי אליך חייכת את החיוך שכבש את אמא ואבא ושלקח אותם ממני ואני שנאתי את זה כלכך..שנאתי אותך שכמעט הרגת את אמא שלי שנאתי אותך כי לקחת אותם ממני בתקופה שהכי הרבה הייתי זקוקה להם.אז החלטתי שאת יותר לא תקחי אותם ולא תיגנבי אותם ממני לעולם ולקחתי סכין מהמטבח כשהגעתי אליך וניסיתי לדקור אותך היה מישהו בחלון שהעיף את הסכין והעלים אותו ממני.ואת הבטת בי בעיניים מאיימות ושנאתי אותך עוד יותר.כשיצאתי יום אחד והייתי אחרי יום רע שחבר שלי היה עם מישהי אחרת וקרא לי בשמות הגיע אותו האיש שהיה בחלון ביום שרציתי להרוג אותך הוא איים עלי לא לגעת בך והוא שאל מה אני ארצה בתמורה לכך שאני אגן עליך עד הזמן הנכון ושאני אעבוד לצידו.ומה ביקשתי?ביקשתי להיות מקובלת להיות עם מי שבא לי שהבחורים יאהבו אותי ושאמא ואבא ישימו לב אלי ושכולם יתייחסו אלי יותר" היא אמרה מביטה בי,וכעס ניצת בעינייה.דמעות החלו לרדת מעיניי וכעס מילא את כל גופי.עיניי הציתו כעס והיו מאיימות יותר מתמיד.אנה נרתעה מעט אך מיחד חזרה לפרצופה הקר האדיש והקודר.והתחילה לגחך ואז צחקה בקול.
"ועכשיו מה תעשי לי?את מתכוונת להרוג אותי עם המבט הזה שלך?"היא שאלה בציניות והמשיכה לצחוק לה.כל ההרגשה התפרצה ישר וללא התראה מוקדמת העפתי אותה לקיר והיא פלטה גניחה מהכאב שהיא קיבלה בגבה.תפסתי את חולצתה והבטתי בה בכעס בשנאה וגועל ויותר גרוע הרגשתי נבגדת מהאדם היחיד שיכלתי לקרוא לה 'משפחה'.
"למה?למה עשיתה את זה! אלה ההורים שלך! הם אהבו אותך אני זוכרת שהם תמיד היו מדברים עליך היו מספרים לי עד כמה שאת הבת הראשונה הטובה והמופלאה שלהם,הבת היפיפייה שהם כלכך אהבו והתאהבו בך מהרגע הראשון שהיית בידייהם! הם היו אומרים לי לקחת אותך כדוגמה לחיי!ועכשיו את אומרת את זה ככה?את לא שפויה…א…את לא יכולה לעשות דבר כזה!זאת היית את? את הכנסת אותו לתוך הבית באותו הלילה את שיטפת איתו פעולה?תעני לי!" צעקתי לה כשפניי קרובות לפנייה ולא מרפה אץ אחיזתי ממנה.היא חייכה לכמה רגעים והביטה בעיניי במבט תמים.הרגשתי תחושת גועל ואכזבה שעולה לגרוני.
"כן,אני מודה אני זו שהכניסה אותו…ואפילו הוא העניק לך כוחות והוא שמר עלייך כל אורך הזמן הזה..לא יודעת למה אבל פילו הוא העניק לך כוחות..תראי למה נהפכת לוסיה נהפכת..למפלצת לא פחות ממנו..רואים שאת שייכת לו..תראי אותך!את מפלצת!בגללך בגללך אמא ואבא מתו בגללך! את הרגת אותם מהרגע שנולדת! רק עם הם היו מוסרים אותך הכל היה שונה" אנה צעקה בקול רועד מזעם ומעט פחד נגלה בעינייה.היא העיפה אותי לריצפה כשדעתי הסוחה מצל שעבר במהרה נפלתי לריצפה והיא הייתה מעלי היא אחזה בסכין בידה השמאלית ונעצה אותה בצלקות שהיו בבטני.
"את זוכרת את זה?אלה היו השריטות שלך שהגיעו לך!וכדי שלא תשכחי בחיים את מה שגרמת ואיזה נזק עשית למשפחה הזאת" אמרה בעודה משחקת עם הסכין בבטן שלי.העפתי אותה ממני בחוזקה והיא נפלה לריצפה אבל ישר קמה ורצה לכיווני מכוונת אלי את הסכין אבל תפסתי את שתי ידייה והעפתי את הסכין אל הריצפה רחוק ממנה ככול האפשר וחבטתי בבטנה דרך רגלי הימנית.היא פלטה גניחה קטנה ונשמותייה נעשו כבדות.הרגשתי נשימות כבדות מאחוריי והפניתי את מבטי לאחור אבל לא היה אף אחד כשהחזרתי את מבטי אל אנה היא הייתה קרובה אלי עם הסכין ולפני שיכלתי לזוז או להגן על עצמי היא תקעה את הסכין בבטני והביטה בי בניצחון וחייכה.
"סוף סוף!החלום שלי התגשם בעוד כמה דקות ה'שד' הזה יבוא לקחת אותך אליו אבל יהיה מאוחר מדי!והוא לא יוכל לקחת אותך ויקח אותי ואולי אני אהיה פעם אחת מיוחדת בחיים האלה". היא אמרה ונעצה בסכין עוד יותר עמוק ופניי התקמטו מהכאב וצווחה נפלטה מפי. החזקתי את בטני בידי ניסיתי הבטתי בה בעצב ובאכזבה וניסיתי ללכת לכיוון הדלת אבל כשהתחלתי ללכת שמעתי נעיצת סכין עצמתי את עיניי וכשלא הרגשתי את הסכין עלי הסתובבתי וראיתי את אחותי על הריצפה ללא רוח חיים ועינייה היו פתוחות ודמעה אחרונה זלגה לה.התחלתי לבכות התקרבתי אליה וחיבקתי את גופה הקר סגרתי את עינייה ונישקתי את מצחה.
"אני יודעת שאתה פה" אמרתי בקול כועס ולסתי התקשחה מעצם המחשבה שהוא כאן.
"לוסיה,כמה טוב לראות אותך!עבר זמן רב ועכשיו שנינו פה" הוא אמר בעודו יוצא מהווילון שכיסה אותו.לבי התחיל לפעום בחוזקה אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו אני עכשיו רואה אותו והוא נשאר אותו אחד.גבוה עם גלימה שחורה עור לבן עיניים צהובות ומלא שיניים ארוכות וחדות שמסתתרות מאחורי שפתיו.
"כן,שנינו פה כאן ועכשיו.ואתה..אתה הולך לשלם על זה ביוקר על הכל" עניתי כשהעיניים שלי מביטות בכל תזוזה קטנה שלו.הוא חייך והתקרב אלי.הרגשתי את הדם שהולך ונאבד לי והכאב הכאיב לי יותר ויותר.כאשר הוא ראה את בטני המדממת הוא חייך אלי וציפורניו ננעצו בתוך אזור הדקירה שלי ניסיתי להעיף את ידו ממני אבל זה שרף לי כלכך.התחלתי לצרוח מכאבים וראשי הסתחרר ונשימותיי נהיו יותר ויותר כבדות כשהוא הוציא את ציפורנייו מהבטן הוא ליקק את דמי וחייך חיוך יותר גדול.ומשם הכל הלך ונעשה יותר ויותר מעורפל…