הזיות וטיפות דם: פרק שלישי

האור הפתאומי סנוור אותי ולא נתן לי לראות את האדם בפתח.
אך לא היה לי בכך צורך, הייתי יכול לזהות את הקול הזה אפילו מוך הזיות.
"תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב" אני תופס בידה, ומושך אותה לעברי.
"כשאני אומר לך לברוח, את רצה כאילו החיים שלך תלויים בזה" אני ממשיך, קולי כמעט ואינו נשמע.
עיניי הביטו אליה רק לשנייה, היא נערה, בקושי מבוגרת מספיק בשביל להיחשב אחראית. אבל מצד שני, אני מבוגר ממנה רק במעט.
"יקירתי, חשבתי שכבר עזבת אותי לבד" אני אומר, ומתרומם.
"אבל אתה לא לבד" היא אומרת ומביטה אל הנערה שניסיתי להסתיר בגופי.
"הו, אבל כול רגע בלעדייך הוא כול-כך בודד" אני אומר ומתחיל ללכת לכיוונה.
ידעתי שהחנופה ומילות האהבה השקריות יסיחו את דעתה.
"אתה יכול להיות כזה רומנטיקן" היא אמרה, והסמיקה מעט.
ידעתי שהיא רק מבקרת כאן, ושהיא לא אחראית לדבר, ולכן, מעולם לא יכולתי לשנוא אותה. אני לא יכול להסביר למה אני לא חושב שהיא יכולה להיות האחראית למופע האימים הזה, אבל פשוט הרגשתי שהיא לא יכולה, ואני נוטה לסמוך על תחושות הבטן שלי.
"ועכשיו כשאני חופשי, אני יכול להחזיר לך את אותו היחס שאת נתת לי"
אני אומר, ומתכופף בשביל לנשוק ללחי שלה.
בו זמנית, אני מסמן לנערה לברוח דרך הפתח.
"אתה יודע, שאנחנו לא יכולים" היא אומרת, ונשמעת כאילו זה הדבר האחרון שהיא רוצה להגיד.
"למי אכפת?" אני שואל, ועמוק בתוכי אני עדיין חושב שיכול להיות שהכול הזיה אחת גדולה.
"ברגע זה, אנחנו יכולים לעשות ככל העולה על רוחינו" אני אומר, בדיוק כאשר אני מרגיש בנערה עוברת בזהירות על פנינו, שנייה שלפני שהיא תרגיש בנערה, אני מכבה את האור.
"אנחנו יכולים לעשות הכול, ואיש מלבד שנינו לא ידע" אני לוחש אל בין שפתיה.
"הלוואי והיית צודק" היא מלמלה אל שפתיי. מעולם לא דמיינתי שמשהו יכול להיות מתוק כשפתיה.
"אבל כרגע, אתה צריך ללכת בעקבות הנערה ולברוח" היא אמרה, ודחפה משהו אל בין זרועותיי. עמדתי שם במשך זמן מה, משותק, עד שהחלטתי לעשות כדבריה.
הדבר היחיד שבוא הבחנתי לפני שברחתי, הוא הקנאה בעיניה.